"כשבג"ץ החליט לרמוס את הכנסת, לא זכור שהמהלך נעשה בהסכמה"

לאט ובלי ששמנו לב הפכה ישראל לדמוקרטיה מסוג אחר. אם פעם הכרעות שמשפיעות על חיי האזרחים ומחלוקות פוליטיות נוקבות היו מוצאות פתרון על ידי העם באמצעות נבחריו, כיום הזירה האמיתית נמצאת במקומות אחרים.

לפני שפרצה המהפכה המשפטית ונכנסה להילוך גבוה, כשהיו מדברים על הצעת חוק כלשהיא השאלה הטבעית היתה "האם היא תזכה לרוב בכנסת?". היום השאלות עוסקות בעמדתו של היועץ המשפטי ביחס לחוק, והאם הוא יעבור קריאה רביעית – כלומר האם הוא יצלח את בג"ץ.

כמעט כל נושא חשוב שעלה על סדר יומה של החברה הישראלית בעשור האחרון נבחן ועוצב בבית המשפט. גיוס בני הישיבות קרס בבג"ץ, אפילו החוק שלפיד יזם נפסל ולא עמד במבחן השופטים, מדיניות ההגירה של ישראל ביחס למסתננים התרסקה כמו התקציב הדו-שנתי. האמת היא שהמידות האמיתיות של האקטיביזם המשפטי גדולות הרבה יותר. חוקים רבים לא באו לאוויר העולם מאימת בג"ץ והייעוץ המשפטי לממשלה שמשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט העליון.

כדי להמחיש עד היכן התדרדרנו, כדאי לצפות או לפחות לקרוא את הקטע הבא: בסוף מושב החורף של הכנסת איים היועץ המשפטי לממשלה על חברי הכנסת שגיבשו את תיקון החוק לפסילת התושבות למחבלים (שפסל בג"ץ), כי אם נוסח החוק החדש לא יכלול שפסילת תושבות תיעשה בהסכמתו, אזי הוא יראה בו חוק לא חוקתי, ולא יגן עליו בבג"ץ. ממתי היעדרותה של הסכמת יועץ למהלך כלשהו ועוד בדבר חקיקה יכולה להפוך חוק לבלתי חוקתי?! האירוע הזה שהתקיים בוועדת הפנים של הכנסת מהווה דוגמא קטנה אך מושלמת, למה שנשאר מהדמוקרטיה שלנו.

אם ניקח את סוגיית בית המשפט העליון ונעמידה על אחת, נמצא שהדיון מתמקד בשאלה למי הזכות לקבוע מהם ערכיה של מדינת ישראל. למשפטנים או שופטים אין יכולת-על בזיהוי ערכים נכונים. שופט לא טוב יותר מהייטקיסט, נהג מונית או בחור ישיבה בקביעת ערכים. אבחנה ערכית היא לא שאלה משפטית אלא ציבורית וחברתית, ומתקבלת על ידי האזרחים כולם כשווים.

מעניין מאוד יהיה לשאול את התומכים בסמכות השופטים להיות השוטר הערכי, האם גם במצב שהרכבו של בית המשפט העליון יכלול רבנים מהציבור החרדי או הדתי, גם אז הם יסכימו שההכרעות הערכיות יתקבלו בבית המשפט ואלה השופטים שיפרשו מה נועד לתכלית ראויה, מה מידתי ומה סביר? לא קשה לנחש את התשובה. משכך, מי שתומך בשלטון מיעוט כזה כיום יכול להיות אופורטוניסט מוצלח, אבל אי אפשר לומר שדמוקרטיה ועקרונותיה מעניינים אותו.

ובכן, המהפכה המשפטית של אהרן ברק וחבריו היושבים גם היום בבית המשפט העליון, לא יכולה לנהוג במדינה ששואפת להיות דמוקרטית.

השבוע התלוננה שוב צמרת מערכת המשפט, על מתקפות נגד בית המשפט העליון. מכל בכירי המערכת בהווה או בעבר לא קם מתוך המערכת ולו קול אחד של חשבון נפש, של התבוננות במראה ושל תהייה 'בשלמי הרעה הזאת'. לא רק זו, אלא שהמתונים מהם דורשים כי הכרעה בנוגע למעמד בג"ץ תיעשה תוך הידברות ובהסכמה. כשבית המשפט העליון נטל לידיו את הזכות לפסול חוקים ולרמוס את הכנסת, לא זכור שהמהלך נעשה בהידברות והסכמה. אם רצו בבית המשפט להראות סימני הסכמה והידברות אין דבר שמונע מהם לעשות זאת. בימים האחרונים הם היו יכולים לומר שאין הם מתערבים בהוראות פתיחה באש בזמן עימות צבאי משום שאין זו שאלה משפטית, הם היו צריכים לא לדון כלל ב'חוק ההדחה', מכיוון שמדובר ב'חוק יסוד' וככזה הוא מכפיף תחתיו גם את בג"ץ שלא יכול לדון בו, בטח לא ברמה התיאורטית כפי שנעשה השבוע בפסק הדין.

לכן, הכנסת חייבת לקחת לידיה את האחריות שהטיל עליה הציבור ולארגן מחדש את יחסי הכוחות. פסקת ההתגברות היא צעד ראשון בלבד. לפני כן, צריכה להתקבל ההחלטה כי את סוגיית בית המשפט צריך לשים בראש סדר העדיפויות בכל משא ומתן פוליטי.

הכותב הוא מנכ"ל התנועה למשילות ודמוקרטיה. הטור פורסם בעיתון 'יום ליום'