ימים לא קלים עוברים על מנהיג "קדימה" שאול מופז. מה הוא רוצה בסך הכל? לנצל את העובדה ש"קדימה" היא המפלגה הגדולה בישראל, כדי להיות ראש הממשלה. זה הכל. והרי זה מה שמקובל בכל מדינה נורמלית: מנהיג המפלגה הגדולה במדינה הוא המשמש בתפקיד ראש הממשלה.
קרא עוד:
{postim]
אבל זה לא הולך. מירוץ המכשולים שצריך לעבור כל מתמודד בדרכו לתפקיד הנכסף, לא קל. הוא כרוך בביזיונות, בהשפלות אישיות לא מעטות, בחנופה ובאינטריגות. אבל איך אומרים במחנות המתמודדים: הכל שווה בשביל להיות ראש ממשלה. כדי לזכות ב"כבוד הגדול" הכרוך בתואר "ראש ממשלת ישראל", צריך לשלם מחיר. מי שרואה את שפע מודעות ההסתה הענקיות שהפיצה מפלגתו של מופז בימים אלו ברחבי הערים, מתוך מטרה לתרגם את השנאה לעולם התורה לגריפת הון פוליטי, מבין לבד שמדובר בסכומי עתק אותם מוכן להשקיע מי שמשתוקק לזכות בכבוד השמור לנושא בתואר "ראש ממשלת ישראל".
אמנם סיכוייו של מופז להגשים את חלומו אפסיים לגמרי, במיוחד אחרי שנתגלה בקלונו כפוליטיקאי קטן המזגזג עצמו לדעת, אבל כנראה שהשאיפה לעלות לגדולה על גלי שנאת התורה ולומדיה, לא נבחנת בכלים ריאליים. יותר משהיא מאווה לב, היא אובססיה.
נקודת ההנחה של הרצים לתפקיד ראש הממשלה היא, שאם אכן יעברו בהצלחה את כל הקשיים בדרך לתפקיד הנכסף, יזכו לכבוד הגדול השמור אך ורק למי שעומד בראש הפירמידה הממשלתית. ונשאלת השאלה: האמנם? האמנם ראשי הממשלה בישראל אכן מממשים את שאיפת הכבוד הגדולה עליה חלמו?
זכות הדיבור לספרי ההיסטוריה של העת האחרונה:
כזכור, אחרי יצחק רבין — ששילם בחייו תמורת הזכייה ב"כבוד הגדול" — נבחר בנימין נתניהו.
נתניהו, למי ששכח, הפך במהלך שירותו בתפקיד באותם ימים להיות האדם המושמץ ביותר במדינה. מה לא אמרו עליו אז? הוא סכסכן בלתי נלאה; הוא הזוי; הוא מדרדר את המדינה; הוא מסכסך את ישראל עם כל העולם; הוא אטום; יהיר; שקרן. מה לא? כל מהלך פוליטי או מדיני שניסה לעשות התקבל בעוינות ובבוז. כמעט לא חלף יום מבלי שהתפרסמה בתקשורת כתבה מכפישה ולועגת עליו או על בני משפחתו.
אחרי מסכת ההשפלות שעבר, אך טבעי היה שהציבור מאס בו ובחר באהוד ברק, שלקח את הבחירות במה שהוגדר אז על ידי הפרשנים כ"כמעט בהליכה". נתניהו המוכפש נאלץ לנטוש את תפקידיו בליכוד וברח מהזירה הפוליטית אבל וחפוי ראש.
ומה קרה לאהוד ברק לאחר שמימש את שאיפתו להיות ראש ממשלה? האם הוא זכה לכבוד הגדול שחלם עליו? — לא מיניה ולא מקצתיה. הנפילה שלו מ"איגרא רמא" לבירא עמיקתא היתה עוד עזה ומהירה משל נתניהו. פחות משנתיים לבחירתו כבר השתררה תמימות דעים בין מרבית הפרשנים כי בחירת אהוד ברק לתפקיד היתה "תאונה" של הדמוקרטיה הישראלית. אותו מנהיג נערץ, שההמונים כלֿכך השתוקקו שיבוא לפתור להם את כל הבעיות בחוכמתו המיוחדת, הפך להיות הדמות הנלעגת של הפוליטיקה הישראלית. התקשורת המאוכזבת לא בחלה במילים כדי להשפילו ולהציגו כשלומיאל חסר תקנה. האכזבה היתה כלֿכך רבה, עד שהרבה לפני שהגיע לסוף הקדנציה הודח בביזיון ובבוז.
אחריו נבחר אריאל שרון, שזכה לתמיכה המונית כפי שלא זכור בפוליטיקה הישראלית.
אבל את חיי "האושר והכבוד" שעברו על אריאל שרון בתפקיד, מיותר להזכיר. חודשים ספורים בלבד לאחר שזכה בתואר הנכסף "ראש ממשלת ישראל" החל "הגיבור הצבאי הנערץ" לשאת את התואר "המושחת", והוא נאלץ להשקיע את עיקר עיתותיו בתרגילי הישרדות. ככל שגברו החשדות הפליליים נגדו, גברה להיטותו לבצע את גירוש היהודים מרצועת עזה, כחלק ממדיניות שכונתה באותם ימים "עומק העקירה כעומק החקירה". לאחר שהשלים את המהלך האכזרי, הפך להיות הפוליטיקאי השנוא והבזוי ביותר על כל מעריציו בעבר ממחנה הימין. אפילו לאחר שמהשמים סילקו אותו מהתפקיד שלא כדרך הטבע, הוא ממשיך להיות מוקע על ידי ההמונים לדראון עולם.
"הכבוד הגדול" שנפל בחלקו של אהוד אולמרט שירש את אריאל שרון כראש ממשלה, עלה, כידוע, על הכבוד שזכו לו כל קודמיו ביחד. הוא הועף בביזיון על ידי אנשי מפלגתו שלו כדי לבלות את שארית ימיו הפוליטיים בהגנה נואשת על "שמו הטוב". עד היום ישנם אנשים לא מעטים בפרקליטות ובמערכת המשפט המתפרנסים מהתיקים הפליליים ששמו נקשר בהם.
ובכל זאת, המתמודדים על ראשות הממשלה לא מוותרים. כולם יודעים מה קרה למי שזכה בכבוד הגדול לפניהם ומה קרה לקודמו, ומה קרה למי שקדם לקודמו ולמי שקדם למי שקדם לקודמו. לא צריך להיות סטטיסטיקן גדול כדי להעריך כי מרב הסיכויים כי זה גם מה שיקרה לבא בתור. אבל הם רודפים אחר הכבוד המדומה בעיניים עצומות.
לפי התנהלותו של מופז בתקופה האחרונה, נראה כי הביזיונות האחרונים שספג, הם כאין וכאפס לעומת מה שעתיד לעבור עליו אם רוב הציבור הישראלי ישתטה לגמרי ויבחר בו לראשות הממשלה — אבל הוא רץ קדימה כאחוז תזזית. מי יודע חשבונות שמים. יכול להיות שנגזר עליו להשפיל עצמו לדעת עד לדיוטה תחתונה. מי יודע. רק חבל שהוא גורר איתו במרוצו המוזר את דגל שנאת עולם התורה.
