שתיקת הלפיד
אם חשבנו שנתניהו יוותר על הנשק הכי חזק שלו בכל מערכת הבחירות, אז חשבנו. אם יכולנו לתאר לעצמנו שבגלל הקורונה ראש הממשלה יעבור מערכת בחירות בלי שורת ההופעות שלו, אז כנראה שטעינו.
על אף המשק הסגור וההגבלות המחמירות, על אף העיכוב בביצוע ההקלות לבעלי תו ירוק, על אף הביקורת ולמרות הכל, הצליח נתניהו לעמוד השבוע מעל גבי יותר מבמה אחת, מול קהל אמיתי, כזה שמריע לו ומוחא לו כפיים ולהרגיש בפעם הראשונה את מערכת הבחירות מתניעה את עצמה באמת.
נתניהו לא יוותר על הקלף הכי חזק ויעיל שלו, כזה שהוכיח את עצמו כבר שלושה סבבים ברציפות. הוא לא באמת ירשה לעצמו להגיע ליום הבוחר מבלי שפגש את הבוחר שלו והסתכל לו בעיניים. יודע נתניהו נפש בוחריו והוא מבין שאם הוא לא יסתכל להם בעיניים ולא יעיף אותם ברוח ההתלהבות שלו, אולי אולי הם כבר לא כל כך יהיו מצביעים שלו.
וכך הצליח נתניהו אחרי הרבה קשיים, לעמוד על הבמות בבנייני האומה, בפתח תקווה וברמת גן ולהרגיש כאילו אין קורונה. הוא הצליח לפגוש את המצביעים הנלהבים, כלומר את המעטים יחסית שהורשו כמובן להיכנס לאולם כשכל השאר צופים מהבית, אבל זה היה מספיק כדי לעשות את מה שהוא הכי טוב בו: להפריח הרבה אוויר חם ולסחוף את ההמונים בהתלהבות.
ונתניהו יודע היטב ליצור את ההתלהבות הזאת, עד כדי כך שלא כולם ממש שמים לב שהוא חוזר על אותם טקסטים אותם השמיע באותם כנסים כבר שלוש מערכות בחירות ברציפות. שוב כמו בריטואל חוזרים המסרים של "אוטוטו, רק עוד טיפה ואנחנו בממשלת ימין". "עוד קצת מאמץ, אם רק תביאו עוד כמה חברים, יש לנו ממשלת 61. אני כבר רואה את זה בא", "הפעם זה ילך, אנחנו כבר שם", ועוד.
ספק אם הוא עצמו משוכנע במה שהוא אומר, אבל הוא אומר את זה שוב ושוב בכזה ביטחון עצמי ובחיוך זחוח ובוטח, עד שכולם סביב משתכנעים. וכשכולם סביב משתכנעים, הוא עלול בסוף להשתכנע בזה גם בעצמו.
והיה שם עוד אלמנט שגם הוא חוזר על עצמו: שם אחד של אדם אחד מיריביו, אותו הוא מסמן ועליו הוא חוזר שוב ושוב. בעבר זה היה גנץ והפעם זה לפיד, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. זה פשוט מקסים להתבונן ולראות איך נתניהו נשאר אותו נתניהו והמהלכים שלו הם בדיוק אותם מהלכים עליהם הוא חוזר ושוב ושוב.
נתניהו חזק מאוד בסימון גבולות גזרה, בחלוקת המפה ל'אנחנו' ו'הם'. הוא חייב ליצור בעצמו אויב אחד ברור ואליו לכוון את החיצים. כי אם הוא יכוון את הנשק שלו לכל ראשי המפלגות באופן שווה, אזי כולם יתחזקו ויעלו בסקרים באופן שווה. לכן עדיף לקחת אחד מהם ועדיף את הקיצוני שביניהם, לסמן אותו כמנהיג ואת כולם כנטפלים.
המילה שנשמעה הכי הרבה פעמים על הבמה בכינוסים שערך נתניהו היתה לפיד. הוא חבט בו, לעג לו, הקניט אותו והדגיש שהפעם המאבק הוא צמוד: "זה או אני או לפיד", זעק. המחיר של אמירה כזאת עלול להיות מסוכן משום שיכולה להיות לה משמעות כאילו לנתניהו וללפיד יש את אותה פופולריות ציבורית, זה קצת אמיץ מצדו של נתניהו להשוות ככה את לפיד אליו, אבל נתניהו מכוון לאוזניהם של אלה שאולי עוד יושבים על הגדר ומנסה להגחיך את קומתו של לפיד, להפוך אותו לסכנה ולהזהיר מפניו. וזה שווה את הסיכון.
מצע פתוח לפרשנות
אחת היכולות החזקות של נתניהו היא לגרום ליריבים שלו להגיב לו ולנהל את הקמפיין שלהם בהתאם לקווים שהוא קובע. הדבק שאיחד כזכור את החלקים הבלתי אפשריים של כחול לבן היה 'רק לא ביבי' וזה גם מה שעשוי לחבר גם הפעם את מפלגות המרכז שמאל לממשלה אחת, אבל בכנסים שערך השבוע, נתניהו באופן עקיף נאלץ להגיב לקמפיינים שממולו.
המסר העיקרי בקמפיין של סער הוא שהוא היחיד שיכול באמת להקים ממשלה מהגיון פשוט: נתניהו יצרף אליו רק מפלגות ימין מובהק, מפלגות כמו ימינה והציונות הדתית שלא ימהרו לשבת בממשלה בראשות לפיד. כך שהיחיד שיכול לאגד תחתיו את כל הניגודים הללו לממשלה אחת יהיה גדעון סער.
ברמת ההיגיון, לסער יש כאן קלף חזק שיכול לתפוס בקרב הציבור ולכן נתניהו בעצם מגיב לזה כדי למוסס את המסר הזה. זאת הסיבה שנתניהו מעלה על נס את לפיד, תוקף אותו וממליך אותו כמנהיג השמאל כדי לקבע בתודעה הציבורית שסער לא קיים אלא הוא רק טפל ללפיד. ולפיד הוא שמאל, ושמאל זה מסוכן, ולכן רק הליכוד, חד גדיא חד גדיא. את סער אין לנתניהו על מה לתקוף, הוא לא שמאל והוא מציג טיעון צודק. לכן הדרך היחידה להגיב לו היא להנמיך את קומתו ולצייר אותו ככפוף למישהו אחר, שכבר התקבע כשמאל וכמסוכן.
ואחרי שנתניהו הגיב לסער והמליך את לפיד, מגיע גם התור של יריביו להשיב לו והם אכן עושים זאת. גם סער וגם בנט טורחים להדגיש בכל ראיון שהם לא יישבו בממשלת שמאל של לפיד. סער מתמקד במסר שלו שרק הוא יכול להכניס תחתיו גם את לפיד וגם את בנט, ואילו בנט נאלץ להשתמש בטקטיקות עדינות יותר כדי לצאת מזה.
בנט משתמש באופן נפלא בנפתולי השפה העברית ומשאיר פתח לפרשנות למדנית לדבריו. אם נאזין לו היטב הוא אומר שהוא לא יישב בממשלת שמאל בראשות לפיד. כלומר: ממשלה בראשות לפיד סתם ככה הוא לא פוסל, רק שזו לא תהיה ממשלת שמאל. בהנחה ואכן לפיד יהיה ראש ממשלה, יכולים להיות בה חברים משני הצדדים והיא תהיה ממשלה מאוזנת. כלומר: אם בממשלה בראשות לפיד יהיו חברים בנט, סער, ליברמן, כחול לבן, ואי שם בקצה יישבו גם העבודה ואולי מרצ אם תעבור את אחוז החסימה, הרי שזו לא ממשלת שמאל.
לפיד יכול ליישם למעשה את מה שסער מתיימר לייחס רק לעצמו. גם ממשלה בראשות לפיד עם נוכחות דומיננטית של בנט, סער וליברמן, יכולה לקום וגם להיות ואיש לא יכול לקרוא לה ממשלת שמאל. במקרה כזה שנתניהו לא יהיה במרכז השיח הציבורי, לא יהיה מי שיטיח בהם שהם אנשי שמאל כפי שהוא עושה עכשיו.
בנט וגם סער משאירים לעצמם את האופציה הזאת פתוחה. הרי אם הם היו שותקים ולא מבדלים את עצמם מלפיד, זה היה משחק לידיו של נתניהו שהיה מצביע על כך ומפרש את שתיקתם כהודאה בכך שהם צריכים את לפיד כדי לשרוד לכן הם טורחים כן לבדל את עצמם מלפיד, להצהיר שלא יישבו תחתיו, אבל הם עושים זאת בזהירות, בדיפלומטיות תוך השארת פתחי מילוט שיאפשרו להם לעשות זאת אחר כך ולרדת מהעץ בכבוד.
בתוך הקלחת הזאת בולטת ביותר שתיקתו של לפיד. נתניהו ציפה שלפיד ייגרר למשחק ויגיב לו. התקווה של נתניהו היא לגרום ללפיד להגיע לזירה שלו ושם הוא יוכל להביס אותו בקלות, אבל נכון להיום לפיד לא עושה זאת, וכל שנשאר לנתניהו לעשות זה לצחוק על שתיקתו של לפיד ולצייר אותה כפחד.
רוטציה או רשימת מכולת
כל זה קורה כשהסקרים הממשיכים להיערך ולהתפרסם בכל שבוע מחדש, עדיין מצביעים על אותה מגמה דומה ומציירים את בנט כגורם המכריע שעל פיו יפול דבר. בחלק מהסקרים נספר בנט בשני הגושים ובחלק מחוץ לשני הגושים. בפעמים קודמות היה זה ליברמן שהצטייר כלשון מאזניים וכזכור הוא בחר שלא לבחור ולכן התגלגלנו לסבבים הבאים. הפעם, ככל הנראה בנט כן יבחר וכן יצטרף לאחד הצדדים, אבל גם זה עדיין לא מבטיח לנו הגנה מפני סבב חמישי.
כפי שזה נראה כעת, גם אם יצטרף בנט לגוש הימין עדיין אין לגוש את 61 המנדטים הדרושים. נתניהו יעשה הכל בכנסים שלו ובקמפיין שלו כדי להגדיל את כוחו של הליכוד, הוא יזהיר מפניו של בנט ויתריע כי בנט עלול לחבור לגוש השמאל. יתכן וזה יעבוד, בליכוד כבר הוכיחו שהם יכולים להיות חלשים בסקרים אבל חזקים בקלפי. בנט לעומת זאת הוכיח שהוא חזק בסקרים וחלש בקלפי בדיוק מאותה סיבה: ההתחזקות של הליכוד מגיעה בדרך כלל על חשבונו, שניהם מתקוטטים על אותו פלח מצביעים.
ולכן ככל שנתניהו יצליח להעלות את הליכוד הוא בעצם יכרות את ענף גוש הימין שיחזיק אותו. המאמץ של נתניהו יצטרך להתמקד במצביעיו של סער ומעט בישראל ביתנו ומשם להביא את המנדטים הדרושים להקמת גוש ימין.
אבל גם התרחיש האופטימי ביותר הוא עדיין מסובך. נניח שמפלגת הליכוד מצליחה לגדול ונניח שזה לא פוגע בבנט, נניח שבצירוף המספרים אפשר להגיע ל-61 בתרחיש המאוד אופטימי, עדיין נתניהו יצטרך לגרום לבנט באמת לעשות את הצעד ולהצטרף אליו.
בנט יהיה שיכור כח והוא עשוי אף לדרוש את ראשות הממשלה ברוטציה. אם נתניהו יסכים לזה, המשמעות היא שבעוד שנה וחצי לכל היותר אנחנו שוב בבחירות, כי אם נתניהו היה עומד בהסכמים כאלה, לא היינו עכשיו במערכת בחירות.
במידה ובנט יהיה קצת יותר קטן מבחינה מספרית הוא לא יתיימר לדרוש רוטציה אבל כן תהיה לו רשימת מכולת מאוד גדולה ומאוד מכובדת אותה הוא ירצה לקבל בתמורה להצלת כסאו של נתניהו. ככל שהוא יתעקש יותר כך יגבר הסיכוי לבחירות חמישיות. בסבבים הקודמים, כיפופי הידיים בין נתניהו לבנט הותירו את האחרון באופוזיציה והפעם המשמעות של זה היא בחירות.
במידה ובנט אכן יקבל את מבוקשו, זה יעורר התמרמרות וזעם בתוך הליכוד ובקרב המפלגות החרדיות. בנט מסוגל לדרוש ולקבל את תפקיד הביטחון, החוץ, האוצר, וגם אם הוא יותיר חלק מזה לליכוד הוא מסוגל גם לדרוש את תיקי הפנים והדתות, בקרב קהל מצביעיו יש לזה דרישה מאוד גבוהה כידוע.
מבחינת החרדים מדובר בתרחיש לא פשוט. לא קשה לתאר מה המשמעות לכך שנושאי הדת נתונים בידיו של בנט, אפילו לא של סמוטריץ'. מה יהיו ההשלכות על גיור, על כשרות, על מעמד הרבנות הראשית ועוד. מבחינת נתניהו לא מדובר בבעיה, אם זה מה שיאפשר לו להקים ממשלה אז זה מה שיקרה. כל הסכם קודם אם ישנו, יהיה לא רלוונטי.
ומהצד השני, במקרה ובנט יחליט להצטרף לגוש שכנגד, גם אז לא תהיה דרכו סוגה בשושנים. גם שם הוא ינסה לדרוש רוטציה ושם רוב הסיכויים שהוא גם יקבל. אבל זה לא ימצא חן בעיני סער שיגיע מן הסתם עם מפלגה גדולה יותר מזו של בנט אבל עם עמדת מיקוח נמוכה הרבה יותר. בסופו של דבר ליברמן גם הוא מסוגל לעשות בעיות, ככה בלי סיבה, לא ראינו שהעקרונות שלו תמיד היו נר לרגליו ומבחינתו כל קפריזה היא אפשרית. הסיכוי של החבורה הזאת להקים ממשלה הוא אמנם סביר אבל הוא לא גבוה מידי. יש יותר מידי צפרדעים של אגו שהם יצטרכו לבלוע כדי שזה יקרה.
האג לא שמח
ובשולי השבוע הזה התרחש אירוע אחד שבאופן פורמלי לפחות מאחד תחתיו את כל גווני הקשת הפוליטית הישראלית לעמדה אחת אחידה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג פאטו בנסודה הכריזה השבוע כי תפתח בחקירת פשעי המלחמה של ישראל בשטחים מתחילת צוק איתן והלאה.
המשמעות של הכרזה כזאת היא פוליטית במהותה. מבחינה טכנית, זה יקח חודשים ארוכים אם לא יותר עד שבכלל תתחיל חקירה כזאת, בבית הדין בהאג יש כיום לא פחות מעשר חקירות פתוחות נגד כמה מדינות בעולם כמו ניגריה, אוקראינה ועוד והחקירות הללו לא מתקדמות כי לבית הדין אין תקציב להמשיך ולנהל אותן, האו"ם לא נדיב בקטעים האלה. מנגד, כשמדובר בחקירה נגד ישראל עלול פתאום להימצא התקציב באורח פלא, אבל גם אז החקירה תתנהל בעצלתיים וללא גב משפטי ברור ולכן העיסוק בנושא בימים אלה הוא בעיקר פוליטי.
בקרוב יוציא בית הדין מכתב למדינות המעורבות ובהן ישראל, בו הוא יבקש את תשובת המדינות והאם הן מתכוונות לשתף פעולה. לישראל יהיה פרק זמן של חודש להשיב למכתב ולהביע את עמדתה. עד שזה יקרה כבר נדע באופן כללי אם עומדת לקום ממשלה חדשה או שישראל עדיין טובעת בשאול התיקו הפוליטי.
לאופי הממשלה שתהיה כאן, תהיה כמובן השפעה על ההתנהלות מול האג. באופן רשמי, כל המפלגות למעט מרצ והרשימה המשותפת, נוקטות בדעה אחידה שהתנהלות בית הדין בהאג היא מוטה, אנטי ישראלית וכי יש להגן על מפקדי וחיילי צה"ל שלא יעמדו שם לדין. אבל אחרי העמדה הזאת יש משמעות לפרטים הקטנים. למשל: מפלגות הימין לא יסכימו בשום אופן שחוקרי בית הדין בהאג יגיעו לארץ כדי לבצע את החקירה. אגף סמוטריץ' ובן גביר ידרוש לחסום בכלל את כניסתם לארץ אבל מפלגות מתונות יותר כמו הליכוד, סער ולפיד יסתפקו בהתעלמות מנוכחותם בלבד.
מפלגת העבודה ודומותיה מסוגלות גם לדרוש שישראל תשתף פעולה עם החקירה כדי להוכיח את צדקתה, למרות שגם שם מבינים שהמשחק מכור ודווקא שיתוף הפעולה ישמש בידי שונאי ישראל כדי להאשים אותה. בסופו של דבר, לא סביר שהחקירה הזאת תוביל למעצרים של אנשי ביטחון ישראלים בעבר או בהווה, אבל לסיפור הזה יש משמעות תדמיתית רבה מאוד והיא מושפעת ישירות מהמצב הפוליטי.
מעל לכל זה, המבחן הוא של יחסי ישראל וארה"ב. הממשל בוושינגטון גינה אמנם את החלטת האג אבל בהמשך אם החקירה תתפתח והנושא יתגלגל לאו"ם, ישראל תצטרך את עזרתה של ארה"ב ואולי אף את זכות הווטו שלה. לפני לא הרבה שנים הפתיע אובמה כשהחליט לא להשתמש בזכות הווטו המסורתית הזאת ולא להתערב לטובת ישראל בהחלטות באו"ם. האם גם ביידן יעשה כך? נכון להיום במבחן יחסי נתניהו וביידן, נראה שאנחנו לא רחוקים משם.
החלטת בית הדין בהאג שפורסמה השבוע לא בישרה על משהו מעשי העומד להשתנות אבל העיתוי שנבחר, ערב בחירות בישראל יכול אולי להוות תזכורת שלשיח הפוליטי בישראל יש משמעות לא רק על איוש תיקים אלא גם על יחסי ישראל עם העולם. בסופו של דבר, זה היה אירוע אחד שהזכיר כי למרות המחלוקות הפוליטיות הפנימיות, האויב האמיתי נמצא שם בחוץ והשנאה לישראל אינה מבדילה בין ימין לשמאל.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
