השבוע יצא לי ללוות איזה ילד מיוחד עם הכיתה שלו שבאו להיבחן אצל רבנים לצורך עידודם להשקיע בלימודים…
נזכרתי בסיפור.
*****
נחמן-לייב תמיד היה ילד שקט.
ילד טוב, אבל שקט.
תמיד בתלמוד תורה המחנכים שיבחו אותו ואמרו פתגמים כמו 'מים שקטים חודרים עמוק' ועוד, מעולם הוא לא ידע, אם לקחת את זה כמחמאה, או כזלזול.
אבל ככה התייחסו אליו, בטבעיות, הוא השקט, הלא מזיק, הלא מציק, הוותרן.
תמיד הוא רצה להוכיח את עצמו, אבל תמיד גם נעצר רגע לפני.
חוץ מפעם אחת, שבגינה הוא מקפיד יותר לעצור את עצמו.
*****
כיתה ח, ערב ראש חודש שבט.
המנהל מכנס את כל כיתות ח' לצורך הודעה חשובה.
ההתרגשויות וההתלחששויות במסדרון היוו חלק בלתי נפרד מהעליה אל בית המדרש, מקום ההתכנסות…
יודעי דבר הפליאו בדמיונותיהם החל ממבצע ענק שיוצא לדרך ועד פתיחת ישיבה קטנה על ידי הת"ת ושרק המוצלחים והטובים בתלמידי הת"ת יזכו להגיע לשעריה.
כשהמנהל הודיע על קיום מבחן מקדים למבחנים לישיבות בבתיהם של גדולי ישראל, רוב התלמידים התרגשו, הם התייחסו לזה כאל עוד אטרקציה, בדיוק כמו שצריך להתייחס לזה.
חוץ מנחמן-לייב, נחמן-לייב התייחס לזה בחרדה ובפחד…
מה יהיה אם לא יצליח?
מה יהיה אם הוא לא ידע?
מצד שני, מה יהיה אם הוא כן יצליח? מה יהיה אם אחד מגדולי ישראל ישאל שאלה ואף אחד לא יידע לענות והוא יענה את התשובה הנכונה??
איך מעמדו יתרומם?!
*****
שבועיים הקציב להם המנהל לחזרות, שבועיים תמימים, שבהם רק יחזרו על החומר הנלמד מתחילת יום הלימודים אחרי תפילת שחרית ועד לסיום יום הלימודים לאחר תפילת ערבית.
יומיים הספיק להם להרגיש שהם שולטים בחומר, שבוע וחצי נשאר להם לדקלם מעט והרבה לשחק, בכל אופן הם ילדים.
הגיע יום המבחן, נחמן-לייב ידע את החומר, הרגיש בטוח בעצמו.
קם מוקדם, הצטייד במצלמה, קצת מיני מתיקה.
נשיקה מאמא, ברכת הצלחה מאבא. גמרא מהדורת כיס ביד אחת, ביד השניה מחזיק את השקית עם המצלמה ושאר התופינים.
הנסיעה עברה חלק, בתחילת הדרך הילדים תפסו רצינות וזרקו לחלל האוטובוס שאלות לשינון. בהמשך הדרך, השתובבו כדרכם של ילדים.
*****
הם נמצאים כבר מחוץ לדלת ביתו של אחד הגדולים המנהל נעצר ונותן הנחיות כלליות.
ברגע שהדלת נפתחה על ידי אנשי הבית נחמן-לייב רץ ותפס מקום ישיבה סמוך ממש לאותו רב.
התחיל המבחן, הילדים זרקו לחלל תשובות בעירבוביה היה נראה שלמנהל ולמלמדים של הכיתות יש נחת.
ואז ברגע של שקט, אומר אותו רב אני אשאל שאלה אבל רק אחד שיענה.
נחמן לייב הצביע חזק ממש מתחת למשקפיו של הרב, כמובן שהרב בחר בו.
נו?! מה התשובה?
נחמן לייב פתאום נשתכח ממנו הכל, אז הוא החליט לאזור את כל האומץ שלו. התעשת, ושאל אם אפשר שוב לחזור על השאלה.
הרב חוזר,
אך נחמן-לייב, לא יודע לענות, הכל נשתכח ממנו.
ברגישות ובעדינות אותו רב אומר בינתיים תוך כדי שאתה חושב נשאל עוד ילדים, וככה המבחן הראשון עבר.
בשאר המבחנים נחמן-לייב ישב מאחורה השתדל לא להתבלט.
הוא כבר לא רוצה להוכיח את עצמו, לעולם.
הספיק לו.
*****
עברו שנים,
נחמן-לייב התחתן, ובמזלו הטוב חמיו היה גר דלת מול אותו הרב.
הרב כבר הזדקן, ועשו מניין בביתו.
נחמן לייב כל הזמן היה מתחמק מלדבר עם אותו הרב ומלהתפלל בביתו.
כל פעם תואנות שונות,
אך האמת?!
הוא היה בטוח שאותו רב זוכר את מה שהיה במבחן ההוא, לא היה לו צד שהוא שכח.
ובטח בענוותנותו ובמידותיו הנאצלות הוא עושה 'כאילו' הוא שכח.
נחמן-לייב פשוט התבייש, בעיקר חשש שמא תיפלט איזו מילה לשווער שלו.
לא היה לו צל של מושג, שאין איש זוכר את המקרה מלבד הוא בעצמו.
*****
שבת אחת, שבה הוא נאלץ לשבות אצל חמיו. במהלך סעודה שלישית, דפיקה בדלת.
הרב רוצה 2 שישלימו לו מניין בעוד 5 דקות.
כמובן, שישר חמיו נידב את עצמו ואת חתנו, ומייד החלו בברכת המזון.
ופני נחמן לייב, חפו.
בסיום התפילה בזמן שנחמן-לייב מנסה לשמור מרחק כל הזמן מהרב, יצאו כולם ל'קידוש לבנה'.
תחת כיפת השמיים, מחוץ לבניין.
כמובן, שנחמן-לייב שמר מרחק, שלא יפגשו עיניו בעיני הרב.
הרב ברגישותו, שם לב.
באמצע קידוש לבנה, הרב עם כל תשעים שנותיו החל לפלס דרכו בין הקהל.
הוא הולך לאט ובמתינות עד שהוא מגיע סמוך לנחמן-לייב,
ואומר לו באצילות ובחיוך אוהב 'שלום-עליכם'
נחמן-לייב במבוכה שותק.
הרב אומר לו בשקט תסכים לענות לי?!
ושוב אומר הרב בקול 'שלום עליכם'
'ע… ע… ע… ליכם ש… ש… ש… לום'
נחמן לייב ענה, הרב הגיש לו את ידו ולחצה בחום ובחביבות.
'בן בית אתה אצלי' הוסיף מייד, ככה, בלי יותר מידי הקדמות, וחזר למקומו.
בבית, סיפר חמיו בגאווה באוזני ביתו ואשתו איך הרב הגיע עד לנחמן-לייב על מנת לומר לו 'שלום עליכם'
'איזה כבוד הוא עשה לי'
אמר, תוך כדי שהוא טופח לחתנו על השכם.
עיניה של רעייתו של נחמן-לייב, נצצו מאושר. סוף סוף גם גדול הדור מכיר במעלותיו של בעלה.
