הסכינים שוב נשלפים במחנה השמאל לקראת חזרתו האפשרית של אהוד ברק לחיים הפוליטיים. את המאמר הבא פרסם השר לשעבר חיים רמון בעיתון הארץ תחת הכותרת "הברק מאיים להכות בשלישית", בו הוא מזהיר מפני קמבק אפשרי של ברק.
הוא מגיב לניסיון של גורמים בשמאל לתאר את ברק כמנהיג ללא חת, שראוי להימנות בשורה אחת עם גדולי מנהיגי ישראל, וכמי שהימין אחוז חיל ורעדה לשמע שמו אבל השמאל, בקוצר ראותו, מסרב להמליך עליו את הברק. אז זהו – ממש לא. להיפך, ממש להיפך. אכן, ב-1999 הנחיל ברק לבנימין נתניהו תבוסה וניצח אותו בבחירות הישירות לראשות הממשלה. אולם בבחירות לכנסת, שנערכו במקביל, ניצח גוש הימין-דתיים את גוש המרכז-שמאל, בהפרש של כ-10 מנדטים. ברק הרכיב ממשלה, אבל ברוב כשרונו הפוליטי הצליח תוך שנה וחצי לפרק בשלבים את הקואליציה הרחבה שהקים וב-2001 נאלץ להתמודד שוב בבחירות ישירות לראשות הממשלה. בבחירות אלה הוא נחל את התבוסה המוחצת ביותר בכל מערכות הבחירות האישיות לראשות הממשלה. אריאל שרון היכה אותו ברוב של 62.5% מול 37.5%. באותה עת היה שרון איש ימין קיצוני, אבי עשרות התנחלויות שהקים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן.
ב-2006 היכה הברק שנית. הוא ניצח בפריימריז של "העבודה" את עמיר פרץ ועמי איילון. חברי "העבודה" שבחרו בו האמינו שנולד ברק חדש. ואז, ב-2009, התייצב ברק בראש מפלגת העבודה לבחירות היסטוריות לכנסת. הוא הוליך את העבודה לתבוסה הגדולה ביותר בכל תולדותיה וגלגוליה. מפלגתו זכתה במספר הזעום ביותר של מנדטים – 13 (וליתר דיוק, ב-12 מנדטים, שאליהם הצטרף מנדט נוסף בזכות הסכם עודפים עם מרצ). "העבודה" הפכה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת, אחרי "ישראל ביתנו". המפלגה בראשות ברק זכתה רק ב-30% מסך המנדטים שהיו לה בימי יצחק רבין, 15 שנים קודם לכן.
"לו אני איש ימין, הייתי מייחל בכיליון עיניים לשובו של ברק להנהגת המרכז-שמאל. לא היה מי שפגע במחנה המרכז והשמאל המתון יותר ממנו. תקצר היריעה מלפרט את כל מעלליו, אבל אנסה להתמקד בבולטים ביותר", כותב רמון, והוא מתחיל לפרט: בוועידת שפרדסטאון בראשית 2000 ברק החל לשאת ולתת על הסכם עם סוריה על רמת הגולן, בחסות נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון. ברגע האחרון הפר ברק את התחייבותו לקלינטון וברח מהסכם היסטורי, שהכיל בכנפיו פיוס עם כל העולם הערבי של אז: "55 חובשי כאפיות" היו אמורים להגיע לירושלים ולכונן יחסים נורמליים בין ישראל לעולם הערבי והמוסלמי, כדברי ברק עצמו.
עוד כרמטכ"ל ואחר כך כשר התנגד ברק להסכם אוסלו. הוא אף התנגד להסכם "אוסלו ב'" ופעל רבות להבאיש את ריחו, לחתור תחתיו ולמוטט אותו. ובתקופה הקצרה שבה כיהן כראש ממשלה זכה ברק לשבחים מאנשי ימין בולטים כמו השר לשעבר יצחק לוי או זמביש (זאב חבר), ראש בוני ההתנחלויות ברחבי הגדה. לפי עדותם, לא היה מי שהרבה לבנות בשטחים כמו ברק. אבל האסון הגדול ביותר שהמיט ברק על ישראל התחולל בוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000. ברק גרר את הפלסטינים ואת ראשי הממשל האמריקאי לשם בעזרת האשליה שמכר – ששם "יסגרו את הכל". היו אחרים, ובהם גם אני, שהזהירו אותו שהשיטה של "הכל או לא כלום" תוליך במציאות הקיימת ל"לא כלום", ולמעשה לקטסטרופה מדינית וביטחונית. הצענו לו שיחזור לתהליך אוסלו ויבצע את "הפעימה השלישית" של ההסכם, שנתניהו והוא עצמו התחמקו מלבצע. אבל ברק ידע, כרגיל אצלו, הכל – יותר טוב.
ב-2007 החליף ברק את עמיר פרץ כשר ביטחון בממשלת אהוד אולמרט. בניגוד לקודמו, פרץ, התנגד ברק בחריפות למבצע ביטחוני בעל חשיבות עליונה. רק נחישותו של אולמרט הביאה ליציאה למבצע ולהצלחתו, ובכך לחיסול איום קיומי על ישראל. ב-2008 הביא ברק להדחתו למעשה של אולמרט, בטרם הוגש נגדו כתב אישום. באותם ימים עמד אולמרט על סף פריצת דרך משמעותית במו"מ שניהל עם אבו-מאזן. אבל ברק חשב שיוכל להקים ממשלה חלופית בהנהגתו או לנצח בבחירות 2009, שבהן, כאמור, נחל את הגדולה שבתבוסות "העבודה".
לאחר הבחירות העדיף ברק להכתיר את נתניהו כראש ממשלה, במקום להקים גוש מרכז עם קדימה בראשות ציפי לבני. כך הפך ברק הלכה למעשה לשמשו הפוליטי הנאמן של ביבי. ממשלת ביבי-ברק התאפיינה בקיפאון מדיני ובהרחבת הבנייה בהתנחלויות, בעיקר מעבר לגושי ההתיישבות. ברק היה שותף לתוכנית ההרפתקנית של נתניהו להפציץ את מתקני הגרעין באיראן. זו נמנעה לאורך זמן רק בזכות התנגדותם העזה של שני רמטכ"לים, שני ראשי המוסד וראש השב"כ. וכאשר היתה "סכנה" שמפלגת העבודה עלולה לפרוש מממשלת נתניהו, לא היסס ברק לפרק את סיעת העבודה, להקים סיעה קיקיונית של עוד ארבעה פורשי העבודה ולהמשיך לשרת את ביבי ולחזק את ממשלתו.
לסיום כותב רמון: האשליה (ללא סקר אחד ויחיד שיצדיק אותה) כאילו ברק יכול להביא קולות מהימין המתון, ויהיה מוכן לבצע הסדר מדיני מרחיק לכת, אין לה על מה לסמוך. מדהים שכמה ציוצים מוצלחים של ברק נגד ביבי גרמו למעטים וטובים להשלות את עצמם כאילו שוב יש ברק חדש. הדבר רק מעיד על אפסותה של האופוזיציה בכלל ומפלגת העבודה בפרט. נראה כי ביאושם הרב מהמציאות הפוליטית הם רוצים לאפשר לברק להכות בשלישית.
גם כששניהם עמוק באדמה הם תוקעים סכינים אחד לשני