הפיכה, דיכוי, או מלחמה אזורית: כיצד תסתיים ההתקוממות באיראן?
"למרות האמצעים האדירים שמשקיעה ישראל בניסיון לעקוב אחר המתרחש באיראן בכלל ויציבות המשטר בפרט, גל המהומות הנוכחי שפרץ באיראן תפס את המודיעין הישראלי בהפתעה מוחלטת": כך חושף העיתונאי בן כספית בטור שהוא מפרסם באתר 'אל מוניטור'. לטענתו, בצמרת זרועות המודיעין בישראל שוררת עדיין סקפטיות רבה באשר לעוצמת המהומות. גורם ביטחוני ישראלי בכיר ביותר אמר כי "המהומות משקפות התרחשות פנימית איראנית אמיתית, אך ההערכה שלנו היא שהן לא מסכנות בשלב הזה את עצם יציבות המשטר"".
בהמשך המאמר הוא סוקר את תולדות המעקב אחרי איראן ושתי הגישות בצמרת מערכת הביטחון להתמודדות איתה. "במשך כעשרים שנה, מתחילת שנות התשעים ועד תום העשור הראשון של המאה הנוכחית, התקיים בצמרת מערכת הביטחון הישראלית ויכוח נצחי באשר לתוחלת חייו של משטר האייטוללות האיראני. מכיוון שאיראן נתפסת כאויב המשמעותי ביותר של ישראל וכגורם היחיד המסכן את עצם קיומה של המדינה היהודית במרחב, תפס הוויכוח הזה נפח נרחב מההוויה המודיעינית-ביטחונית. במסגרתו, דובר בישראל על "מרוץ השעונים".
מדובר בשני שעונים המתקדמים במקביל. האחד מונה את הזמן שנשאר עד שאיראן תגיע ליכולת גרעינית צבאית, השני מורה על הזמן שנותר עד קריסתה של המהפכה האיראנית ונפילת שלטון האייאטוללות. נושא הדגל הגדול של התפיסה לפיה המשטר האיראני איבד את העם, אינו יציב ומועד לנפילה בעתיד הנראה לעין היה ראש המוסד דאז, אפרים הלוי. היו לתפיסה הזו תומכים נוספים, שסברו שהמטרה הישראלית צריכה להיות האצת שעון נפילת המשטר והאטת השעון הגרעיני, במקביל. על פי התפיסה הזו, הבעיה באיראן אינה הגרעין, אלא ההנהגה. ברגע שהמהפכה האסלאמית תיעלם, הסכנה תחלוף. השאה הפרסי מוחמד ריזה פהלווי [שלט בשנים 1979-1941] יזם בזמנו מאמץ להגיע ליכולת גרעינית, אך מכיוון שהיה בעל ברית מוצהר של ישראל העניין לא עורר התנגדות בירושלים".
לדבריו, "בשנים האחרונות נעלמו גם אחרוני האופטימיסטים במערכת הביטחון הישראלית. הציפיה הדרוכה בירושלים לנפילת המשטר האסלאמי בטהרן התפוגגה. ראש הממשלה בנימין נתניהו בנה את איראן כדמון האולטימטיבי המסכן את קיומה של ישראל ושלום העולם, בנה אופציה צבאית ישראלית לתקיפת מתקני הגרעין האיראנים וניסה לרתום את העולם לסנקציות נגד המשטר, בתקווה לבלום את מאמץ ההתגרענות.
ישראל המשיכה לעקוב בכל האמצעים העומדים לרשותה אחר יציבות המשטר, אבל הרינונים על האפשרות למהפכת נגד גוועו. הניצחון האיראני המוחץ במלחמה בסוריה עיגן, לתפיסת ישראל, את איראן כמעצמה הבולטת ביותר במזרח התיכון. הציר השיעי משתרע עכשיו מחופי המפרץ הפרסי עד לים התיכון, מפאתי רמת הגולן עד שיפולי סעודיה, בתימן. ישראל חישבה מסלול מחדש וכפי שתואר כאן במאמר קודם, החלה להיערך לאפשרות של התלקחות בחזית הצפונית שתכלול הפעם את כל השחקנים בו זמנית: איראן, משטר אסד, חיזבאללה והמיליציות השיעיות".
על אף האמור, "המהומות באיראן ותפסו את המערכת הישראלית לא מוכנה בעליל. המודיעין הישראלי זיהה את זרמי המעמקים באיראן, התמקד במאבק בין הציר הקיצוני בהובלת המנהיג חמינאי והגנרל קאסם סולימאני, נגד הציר הפרגמטי יחסית בהובלת הנשיא רוחאני, אך לא העלה בדעתו שמחסום הפחד של האיראנים עצמם יקרוס בבת אחת, כמעט בן לילה".
על אף שהיו רמזים בדמות ניצחון הרפורמיסטים בבחירות המקומיות "דומה שבימים האחרונים כללי המשחק נופצו. זרמי המעמקים צפו והתפרצו בבת אחת אל פני השטח. מבחינת ישראל, אלה הן בשורות משמחות במיוחד, אם כי מוקדם עדיין לדעת לאן יובילו. איראן היא האתגר הישראלי הגדול ביותר, מכמה סיבות מצטברות: ראשית, הנושא הגרעיני. שנית, העובדה כי מדובר במעצמה אמיתית עם תשתיות, אקדמיה מפותחת, מדע מתקדם, כוח אדם רב ותרבות עתיקה – יריב קשוח בהרבה מאלה שישראל הורגלה להם במזרח התיכון. שלישית, הטכנולוגיה האיראנית לפיתוח כלי נשק, בעיקר רקטות וטילים מדויקים, המחלחלת בשנים האחרונות ללבנון, סוריה ואפילו רצועת עזה. רביעית, התבססות הציר השיעי במרחב והפיכתו לאיום המרכזי הכמעט יחיד עם ישראל".
"השאלה היא האם ההתרחשות המפתיעה באיראן, במסגרתה יוצאים עשרות ומאות אלפי אזרחים למחאה גלויה ומתריסה נגד השלטון, מייצרת מציאות חדשה במשוואה המזרח תיכונית. הייתכן כי כפות החתול ייעלמו בקרוב מן העולם בגלל מצבו של החתול עצמו?", תוהה בן כספית ומסכם: "בישראל לא תולים תקוות מוגזמות במה שקורה, אבל מודים שעוצמת המהומות, הימשכותן והאומץ שמגלים המפגינים מעמידים אתגר לא פשוט בפני השלטון האיראני. "יהיה מה שיהיה", אמר לאל-מוניטור גורם מודיעיני ישראלי, "איראן של אחרי הגל הזה לא תהיה אותה מדינה שהכרנו לפניו. הציבור האיראני הפך לפקטור משמעותי מאוד במערך השיקולים של ההנהגה. זו מציאות חדשה לגמרי"".
