מחקר שהתפרסם בכתב העת Nature ונערך על ידי שלושה מדענים קנדיים ממוצא איראני, בחנו את השינויים שחלו בנפח מי התהום באיראן בשנים 2015-2002, על סמך נתונים שפרסם משרד האנרגיה האיראני.
ממצאיהם מראים כי השילוב בין ירידה בכמות המשקעים לניצול מופרז של מאגרי מי התהום לצורכי אוכלוסייתה ההולכת וגדלה, מדרדרים את המדינה לקראת אסון סביבתי הגובל בסכנה קיומית של ממש.
אור אליאסון כותב באתר מכון דוידסון כי מקורות המים המתוקים בעולמנו המתחמם אוזלים והולכים. במדינות רבות, ובמיוחד אלה שלא היו ברוכות גשמים מלכתחילה, עליית הטמפרטורה העולמית מתורגמת לירידה בכמות המשקעים השנתית ולצמצום מאגרי המים הזמינים לאוכלוסייה. בה בעת, התחממות האקלים ולצידה הגידול המתמשך באוכלוסיית בני האדם מגבירים את הביקוש למים לחקלאות, דבר שמגדיל עוד יותר את הלחץ על מאגרי המים המידלדלים.
מדינות מדבריות כאיראן, שתנאי המחייה בהן קרובים גם כך לקצה גבול יכולת הקיום האנושי, רגישות במיוחד להתחממות האקלים העולמי, שמורגשת בהן ביתר שאת לעומת שאר העולם.
עליית הטמפרטורה מתבטאת באובדן מואץ של מים מפני השטח, בהחרפת הבצורות, ובמצוקה גוברת והולכת של מים מתוקים לשתייה ולחקלאות. המצוקה באה לידי ביטוי בין השאר בעלייה במספר הבארות לשאיבת מי תהום במדינה. בין שנת 2002 ל-2015 גדל מספרן ביותר מ-70 אחוז, מ-460 אלף בארות ל-794 אלף, בשעה שאוכלוסייתה גדלה ב-17 אחוז בלבד.
החוקרים מזהירים כי אם יימשך הניצול האגרסיבי של מי התהום, איראן צפויה להתמודד בתוך זמן לא רב עם משבר סביבתי וכלכלי-חברתי עמוק במיוחד. הסכנה הראשונה נשקפת לעצם הביטחון התזונתי של תושביה, שחמישית מהם מועסקים בענף החקלאות.
בנוסף, היעלמות האקוויפרים משפיעה על מאזן המסה של הקרקע, וגורמת לה להידחס ולשקוע. שקיעת קרקע עקב אובדן מי תהום מורגשת היטב ברחבי איראן, כולל בירתה טהרן שאזורים סביבה שוקעים בקצב של כ-20 סנטימטר בשנה. דחיסת הקרקע מקטינה את קיבולת מאגרי מי התהום, ופוגעת ביציבות הקרקע ברעידות אדמה וכך מגדילה גם את פוטנציאל הנזק למבנים ולתשתיות עקב פעילות סייסמית.
