האדמו"ר "באבא סאלי" זיע"א היה רגיל לקבל את השבת מוקדם – בעיקר בימות הקיץ הארוכים, וכן הקפיד וזרז את בני משפחתו. עיקר הקפדתו הייתה שכל התבשילים יוטמנו בעת שהוא מקבל את השבת.
באחת השבתות, ראתה הרבנית שאחד מן הסירים נשכח, ולא הונח על הגז המכוסה. היה זה שעה ארוכה לפני זמן כניסת השבת המקומי, אך כבר מספר דקות לאחר שהאדמו"ר קיבל את השבת. היא אישית לא העזה לטפל באותו סיר, אך ביקשה מאחת העוזרות שתניח את הסיר במקומו.
מספר דקות לאחר המעשה, נתקל מישהו בתנור הגז וכל הסירים שהיו עליו נפלו ברעש גדול ארצה, כשכל המטבח והחדר הסמוך נהפכים מהרה לשלולית גדולה ורותחת. שתיים מנכדותיו של האדמו"ר נכוו ברגליהם ונזקקו לטיפול רפואי. כמובן שאכלו באותה שבת מאכלים קרים. האדמו"ר "באבא סאלי" שחקר נסיבות המקרה – הגיע למסקנה שהכל קרה בגלל שניסו לשנות מדעתו, דבר שהוא רואה בו סרך איסור שכנראה מן השמים מנעו אותו ממנו.
קנאת השבת
רבנו הבבא סאלי זיע"א ראה, שבארץ הקודש ובתוככי ירושלים, עיר הקודש, יהודים מוכים ונאסרים על ידי יהודים על משמר קדושת השבת. וכלשונו: "עולם הפוך אני רואה". אנחנו, בחוץ לארץ, עמדנו על המשמר, ואסרנו פורצי גדר השבת, ונהגנו עימם בכל חומר הדין, וכאן בארץ הקודש, אוסרים ומכים שומרי שבת וזועקי קדושת השבת, אתמהה!!!
באותה תקופה, ישב במעצר, בבית הסוהר ביפו, הצדיק, מקנא קנאת ה' צבאות, לוחם מלחמתה של תורה בכל עוז ותעצומות, שמסר נפשו על קדושת השבת וקודשי עם ישראל, הלא הוא הרב החסיד רבי עמרם בלוי זצ"ל.
המשטרה דיכאה בעריצות את רבי עמרם וחבריו, וכל התחנונים לשחררם עלו בתוהו. אף פניה של אמו הישישה של רבי עמרם הושבו ריקם. היא בכתה בדמעות שליש לפני הממונים שישחררו את בנה לפחות כדי שיוכל להשתתף בחתונת בנו אך הם סרבו בכל תוקף.
פנה רבנו זיע"א אל שר המשטרה ואמר: בושו והיכלמו מדרכיכם הנלוזות, למדינה כזו קיוויתם, שבה יוכו ויאסרו יהודים חרדים, הזועקים מכאב לב? הרי גם לפי מחשבותיכם, שיקול דעתכם מוטעה בהחלט. אתם חייבים שיהיו במדינה יהודים, ותהיה עליה מחוץ לארץ, וכאשר ישמעו בארצות הפזורה, כי בארץ ישראל, משטרת ישראל, מכה ומענה וחובשת בבית הסוהר, שומרי תורה ומצוות, אף יהודי לא יעלה לארץ… וזאת ועוד, איך אתם מסוגלים בכלל, לאסור אדם צדיק וחסיד וירא שמים אמיתי, מקיים מצוות ה' בעזרת ה' ומוכיח את הרבים, על שמירת קדושת השבת ושמירת התורה והמצוות? שר המשטרה דאז בכור שטרית, ששמע את כאבו של רבנו הבטיחו נאמנה: "מחר אני משחרר את ר' עמרם בלוי".
"מכה, מענה וחובשת בבית הסוהר". (אילוסטרציה: סלימאן ח'אדר-פלאש 90)משראה האדמו"ר את אותם החסידים ואנשי מעשה, שומרי קדושת השבת, המוכים ומעונים על ידי קלגסי המשטרה, זועזע האדמו"ר עד עמקי נשמתן ממעשים אלה. ומפני שלא היו בידיו סמכויות מעשיות, החל לפעול מאחורי הקלעים ולמשוך בחוטים ללא כל פרסומת, אך ביעילות רבה. עתה הגיע הזמן לגלות, כי שר המשטרה דאז, בכור שטרית, שמוצאו מתאפיללת, היה ממעריצי רבנו, מאז ומתמיד. ורבנו החליט להיפגש עימו ולהידבר עימו, על מעשי המשטרה המחפירים.
כדי שלא יחולו עיכובים ולו לשעה אחת, נסע רבנו אליו במיוחד לביתו, אשר היה בתל אביב. בפגישתם אמר לו רבנו: "מדוע מחר, עוד היום"! השר שטרית מיהר להשיב: "אם כבוד תורתו אומר היום, יהיה היום", ומיד נתן הוראה לאחד מעוזריו, לשחרר מיד את רבי עמרם בלוי.
לאחר מכן, התנצל שר המשטרה בפני רבנו ואמר, כי למעשה, לא כל הסמכויות בידו, וכי גם הוא מקבל הוראות מגבוה, אך הוא ישתדל מהיום והלאה, למתן את התנהגות השוטרים, כלפי הפגנות החרדים.
האדמו"ר, רמז לו בתקיפות, כי כל ההתנצלויות והתירוצים אינם משכנעים, ולו לרגע קט, וכי כל האחריות של מעשה המשטרה והשוטרים, נופלת אך ורק על כתפי השר.
דבריו הנזעמים של אדמו"ר שיצאו מן הלב, חדרו לליבו של השר ועשו עליו רושם כביר, הוא הנהן בראשו והבין היטב, מה תפקידו וכיצד עליו לפעול במקרים דומים.
מאותה פגישה ואילך, בכל פעם שנודע לאדמו"ר, כי שוב נאסרו חסידים ואנשי מעשה, היה מתערב בעניין ומדבר עם שר המשטרה והלה היה משחררם מיד.
קנס כספי למחללי שבת
בהיות האדמו"ר "באבא סאלי" מתגורר בעיירה "בודניב", ארע, שקבוצת סוחרים אחרו לחזור לביתם בערב שבת והגיעו אחרי זמן הדלקת הנרות שם, שהיא הרבה לפני שקיעת החמה בעוד היום הגדול. כאשר שמע האדמו"ר, כי יהודים סוחרים הגיעו לעיר לאחר זמן הדלקת הנרות, העמידם לדין, ולאחר חקירה ודרישה הוברר לאדמו"ר, כי האיחור לא היה באונס, כי אם עבור בצע כסף ותאוות ממון. נזף בהם ואף נידה אותם והחרימם למשך חודש ימים, ונוסף לזה קנסם קנס כספי הזהה לרווחים, שציפו להרוויח.
מקרה אחר קרה בתחילת שבתו של רבנו בארץ. ביום שבת קודש יושב רבנו בחדרו והוגה בתורה הקדושה, והנה שומע הוא רעש של מכונית. יצא האדמו"ר החוצה ורואה הוא בחור צעיר מנסה להתניע את מכוניתו, אמר לו רבנו: האינך יודע שהיום שבת? יודע אני. אם כן מדוע אתה מנסה להתניע את מכוניתך? מה יש, ענה הלה בעזות מצח, כך רצוני! אם כך רצונך אומר אדמו"ר, לא תוכל להתניע את מכוניתך ולא תוכל לצאת ממנה עד צאת השבת.
וכך היה, הנ"ל כאילו נדבק למכוניתו עד צאת השבת. ועם צאת השבת עלה לרבנו וביקש סליחתו. התנה עמו רבנו שיסלח לו רק אם לא יחלל שבת מכאן ולהבא, ואם לאו יענישו שוב רבנו בחומרת הדין.
"לא להתניע ולא לצאת". (אילוסטרציה: יצחק הררי-פלאש 90)"אבטיח כשר"
פעם באחד מביקוריו של אדמו"ר "באבא סאלי", זיע"א, בפריס (צרפת) בשבת קיצית, ביקש הרב, שיגישו לו אבטיח לאחר הסעודה. בתו של הרב שהתגוררה אז בפריז, כבעלת הבית וכמצוות כבוד אב עליה, מיהרה למלא רצונו. ניגשה למטבח להכין את האבטיח. אותה שבת, נזדמן בדרך "מקרה" לפריס, יהודי ירושלמי, ידיד המשפחה, שאף הוא נתארח, אצל חתנו של הרב, וזכה לשבת עימם בסעודות השבת. אותו אורח, ראה על האבטיח חותמת, עם השם "כרמל" ושאל את מארחיו למקורו של האבטיח. הוא נענה, שהאבטיח מיובא מישראל ומיד שאל: "האם הוא מעושר?" המארחים הודו, שלא שמו לב לכך, שהאבטיח מהארץ, כי בדרך כלל, האבטיחים המצויים בשוק שלהם לא מהארץ. ברור, שאותה שבת, לא אכל האדמו"ר ר' ישראל זיע"א, מהאבטיח. הוא אמר שיתכן שאותו אורח הגיע לשם במיוחד, כדי להצילם מאכילת "טבל".
ושבתה הארץ שבת לה'
שנת תשי"ב (1912), היית שנת השמיטה הראשונה עבור אדמו"ר "באבא סאלי", בארץ הקודש. והראשונה בארץ, לאחר מלחמת השחרור, שסגרה את הגבולות, בפני כל סחורה חקלאית של נוכרים. כשהיישוב בארץ נאבק על קיומו באופן כללי, לשמור על הלכות השמיטה, היה קושי כפול ומכופל.
אדמו"ר ה"באבא סאלי", הכיר את דעות הפוסקים המחמירים ואת המצדדים להקל, מחמת מצבה הכלכלי של המדינה. אך אין כאדמו"ר, לקבל על עצמו קשיים של מצווה בשמחה וכך הציע גם לסובבים אותו, לשמור על השמיטה לכל דקדוקיה ופרטיה ומובטחת ברכת ה' ל"שלוש השנים".
מארחיו של האדמו"ר בירושלים ומשפחת רבי חזן דהן, עולה ממרוקו, בן תורה ועסקן גדול, נתקלו בקושי גדול, בגלל המגבלות של השמיטה, והיו במצב של דאגה וצער, על שאין הם יכולים, למלא את כל חסרונו. אך לא כך האדמו"ר. הוא פנה אליהם והסביר להם שעבורו, קל מאוד לשמור על השמיטה. דבר ראשון, משום שהוא הרגיל את עצמו, להסתפק במועט, ומעט פלפל חריף, לטבול בו את הלחם, אותו הוא אוכל רק בערב, מספיק עבורו. ודבר שני, הוא בטוח בה', שלא יחסיר ממנו דבר, לו הוא נזקק, כך שהוא מקבל על עצמו את שמירת השמיטה, בצורה רגועה ובוטחת.
פלפל חריף, זהו מאכלו העיקרי של אדמו"ר, אבל איפה ניתן להשיג את המצרך הפשוט הזה, טרי, שגדל לא בעיבוד יהודי?
למחרת השיחה עם אדמו"ר, התפנה רבי חזן, לקיים מצוות ביקור חולים. בן דודו אושפז בבית החולים הצרפתי "נוטרדם" השוכן במוסררה, ממש על קו הגבול עם ירושלים, שבידי הערבים. לאחר שהייה קצרה בחדר עם החולה, יצאו השניים להתאוורר, בחצר בית החולים. והנה להפתעתו הרבה, רואה רבי חזן גינת ירק פורחת. ומה גדל בה? פלפל חריף לרוב, חצילים שחרחרים מוארכים ומעט צנונית. בלא הרבה היסוסים, ניגש אל הגוי, שהיה ממונה על הגינה, ושאלו אם יוכל לקנות מהם, מעט פלפל חריף, עבור אורח חשוב שנמצא אצלו, ואשר אינו אוכל רק פלפל חריף. ענה לו הלה, אתה יכול לבוא לכאן כל יום, ולקבל לא רק פלפל חריף, אלא גם חצילים וצנון, כפי צריכתך, כל עוד הם צומחים בגינתו.
"גינת ירק פורחת". (אילוסטרציה: גרשון אלינסון-פלאש 90)ומאת ה' הייתה זאת, שכל אותם שבועות, בהם שהה אדמו"ר בביתו של רבי חזן, לא פסקו מעל שולחנו פלפלים, חצילים, וצנוניות מתוצרת כשרה, למהדרין מן המהדרין.
האדמו"ר הרבה להודות לה' על חסדו זה, ותמיד היה שגור בפיו, שבני ארץ ישראל, זוכים למעלה מיוחדת, על ידי שמירת המצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות ושמיטה, וזכות היא לנו, לדור בארץ אבותינו, ולקיים בה את מצוות ה'. ותמיד היה מרבה לדבר בשבחה של ארץ ישראל.
נס גדול בשבת הגדול
בליל חמישי, כ"ז שבט התש"ם, התקבלה בבית האדמו"ר "באבא סאלי", שיחה טלפונית מירושלים, ובה הודיע הרב מ.ב. לכבוד הרב, כי ישראל בן רבי שאול סתהון סבאח מארגנטינה, נחטף בתוך משרדו בבואנו איירס, ובהדגישו, כי רבי שאול סתהון, אבי החטוף, הוא בא אבהן, רבי דוד סתהון סבאח, זכותו יגן עלינו אמן, אחד מהרבנים הגדולים בארגנטינה, ומחבר ספר, "יעלה הדס" ועוד. והם, רודפי צדקה וחסד, יראי שמים ותומכים בתלמודי תורה, בישיבות ובחכמים.
אדמו"ר, זכותו יגן עלינו אמן, הרכין ראשון כעשר דקות, ולבסוף, התרומם וענה: "החוטפים ייתפסו והוא יצא לשלום חינם אין כסף". למחרת, הגיעה מירושלים, משלחת רבנית, לאדמו"ר "באבא סאלי", בבקשה שיעמוד בתפילה, לשחרור החטוף, והרב הרגיעם כי אין להם לדאוג לחייו, וגם כופר נפש, לא יצטרכו לשלם. אך ביקשם להתאמץ בתפילות וצדקות ולהשתטח על קבר ה"אור החיים" הקדוש. פנו גם לאדמו"ר "באבא מאיר", זכותו יגן עלינו אמן, וביקשוהו, שיתאמץ בתפילה. וכמו כן, לכל רבני ומקובלי הארץ, לילדי התלמודי תורה ולישיבות וחלקו צדקות וערכו פדיון נפש ותפילות, בכל קברי הצדיקים בארץ.
חלפו ימים ושבועות ולא נודע דבר, מגורל החטוף. החרדה לשלומו גברה. ביום ראשון, ו' ניסן, בא רבי שאול, אבי החטוף, מחוץ לארץ, בלוויית הרב מ.ב. מירושלים לסידנא "באבא סאלי" והרב עליו השלום הבטיחם, כי בשבת הגדול, ישתחרר החטוף, חינם אין כסף. בהטעימו, כי מרן השולחן ערוך (ס' ת"ל), כתב: "שבת הגדול, נקראה על שם הנס הגדול שנעשה בו".
משם פנו ל"באבא מאיר", זכותו יגן עלינו אמן, באשדוד, והוא יעץ להם לנסוע למצרים ולהשתטח, על קבר מרן אביר יעקב, זכותו יגן עלינו אמן, ואף כתב להם בכתב ידו, נוסח תפילה מיוחד, להתפלל שם. ביום שלישי ח' ניסן, נסעו למצרים, והשתטחו על ציון רבי יעקב אבוחצירא זכותו יגן עלינו אמן, הדליקו נרות ונדרו נדרים. אבי החטוף, חזר לארגנטינה והרב מ.ב. חזר לירושלים.
"נוסח תפילה מיוחד". קברו של ה'אביר יעקב' במצריםערב שבת הגדול י"ב ניסן, מצלצל הטלפון, בבית רבי שאול סתהון. בשיחתם, מודיעים החוטפים, כי אם ישלמו סכום כופר גדול בסך… ישחררו את החטוף, ובאזהרה חמורה, לבל יודיע למשטרה, ואם לאו, בנו לא יישאר בחיים. האב הסכים. "ובכן", ענו החוטפים, "מחר, יבוא אחד מכם למקום פלוני, לבוש בחולצה בצבע פלוני, עם מזוודה שהכסף בתוכה – בידו, ולאחר שנקבל את התמורה, נשחרר את החטוף".
בבית המשפחה, שררה מבוכה. האם להודיע למשטרה ולסכן את חיי הבן, או שמא, ימסרו את הכופר, ובסיכון, שמא לא ישחררוהו… והנה נזכר האב, כי אדמו"ר "באבא סאלי" אמר, שהחוטפים יתפסו, והחטוף יצא לשלום, חינם אין כסף. ובפעם השנייה אמר, בשבת הגדול, יהיה הנס. אף שהוחלט, לא להודיע למשטרה, המשטרה בלא ידיעת המשפחה, האזינה לכל שיחות הטלפון, שהגיעו לבית החטוף. שלחו שוטרים בלבוש אזרחי, למקום המפגש, אחי החטוף, דוד, נשלח כנציג לאותו מקום, עם מזוודה ובה הכסף. החוטפים הגיעו, ראוהו והכירוהו ולא הכירם מרחוק. וראה שני אנשים, מעבירים אצבעות ידיהם על צווארם, כמאיימים על מישהו להרגו. ומחמת שהיה שרוי במתח רב, לא חשב, כי האיום מכוון אליו. השוטרים שנכחו שם (בלבוש האזרחי) חשדו במאיימים, כי הם מכנופיית החוטפים והחלו במרדף אחריהם. אחד נמלט והשני, נכנס לבית קפה סמוך, ובמקום נסתר, השליך האפודה מעליו ויצא כאילו לא ארע דבר לעיני השוטרים, והמתין בתחנת האוטובוס הקרובה. אחד השוטרים, הבחין באיש הזה, המנסה לסדר את חולצתו, שלא הייתה מוכנסת לתוך מכנסיו. התעורר החשד ועצרו את האוטובוס, שהגיע באותו רגע ולקחוהו לחקירה. דוד, אחי החטוף, למרות המהומה שם, לא הרגיש במאומה, וחיכה בקוצר רוח לחוטפים, שלדעתו בוששו להגיע. חשב לעצמו: לחזור הביתה – סכנה להורים, שיחשבו שהחטוף מת. ילך לתחנת המשטרה, ידווח על העניין ויתייעץ.
להפתעתו, בשרוהו שאחיו ישראל, שוחרר והוא כבר בדרך הביתה. כשעה וחצי, עינו השוטרים את העצור, עד שהודה בחטיפה והובילם למקום בו הסתירו את החטוף ישראל, במשך 56 יום, בתנאים תת אנושיים ושם נעצרה כל הכנופיה. והפלא הגדול בעיני המשטרה, איך חוטף אחד, שהצליח לברוח, לא גילה לחבריו, כי המשטרה בעקבותיהם ולא ברחו ולא נגעו לרעה בחטוף והוא יצא בריא ושלם, חינם אין כסף, בשבת הגדול, כדברי האדמו"ר "באבא סאלי", זכותו יגן עלינו אמן.
"הובילם למקום בו הסתירו את החטוף". (אילוסטרציה: פלאש 90)הושיבו ישיבה על קברו
מיד לאחר הסתלקותו של האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא בד' שבט תשד"מ, החלו רבים לעלות אל קברו. בני משפחתו מיהרו להושיב ישיבה על קברו ואט אט החלו לבנות מוסדות תורה וחסד בו לומדים ומתחנכים מאות תלמידים ברוח ישראל סבא.
כיום, מונים מוסדות בבא סאלי בעיר נתיבות, מעונות יום, גני ילדים, בית ספר לבנות בית יעקב, תלמוד תורה זיכרון ישראל עבור בניהם של חניכי הישיבות בני תורה מעדות המזרח, בשיטת הלימוד המוכרת כ"זכרו", בפיקוחו האישי של המפקח הנודע הרב משה קלצקין שליט"א מירושלים ובניהולו של הרב מנחם אפשטיין.
המוסדות כוללים גם רשת כוללי אברכים ברחבי נתיבות, כוללי הוראה, כולל הפועל לפי המסלול של ארגון 'דרשו' וכולל לגמלאים, שחלק מהאברכים בו היו מהמתפללים הקבועים במניין בו בהתפלל האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זיע"א.
כמו כן הוקם בסיעתא דשמיא מכון הוצאת ספרים, לחקר כתבי מרן רבינו יעקב אביחצירא זיע"א "אביר יעקב" במטרה להאדיר את הספרים הקדושים של רבני משפחת אביחצירא בכלל ובפרט את ספריו הקדושים של מרן ה"אביר יעקב" זיע"א. העוסקים בקודש פנימה, חברי המכון, הינם אברכים חשובים תלמידי חכמים אשר תורתם אומנותם ועמלים שעות רבות על מנת לפענח כל מאמר ופירוש בספריו הקדושים.
"מאות תלמידים ברוח ישראל סבא". ישיבת בבא סאלי
