ליברמן-לפיד-בנט לא לומדים מטעויות קודמיהם ומסייעים לחרדים / פרשנות

הרכבת הקואליציונית סגרה השבוע סופית את דלתותיה ויצאה מהתחנה, תחנת תקציב המדינה, הראשונה והמרכזית ביותר במסלול המתוכנן שלה והיא יוצאת כעת לדרכה, כשבאופן רשמי התחנה הבאה נמצאת במרחק של שנה ותשעה חודשים, המועד המיועד לקיום הרוטציה וחילופי השלטון.

דרכה של הרכבת הקואליציונית אינה סלולה ואינה בטוחה, מהמורות רבות עלולות לצוץ בדרך, להקשות על נסיעתה ואולי אף להפוך אותה ולהוריד אותה לחלוטין מהפסים, אבל על פי ההכרזה הרשמית במערכת הכריזה, התחנה הבאה שנקבעה ואשר עלולה לאתגר את הקואליציה וחבריה נמצאת באוגוסט 2023 והעיניים נשואות למועד הזה, אז אמור בנט להעביר את שרביט ההנהגה ללפיד.

כמו בכל חורף, מתחילה כעת בכנסת עונת המלפפונים, החודשים הארוכים בהם אין מערכת בחירות קרובה, אין משבר קואליציוני עסיסי שאפשר לעסוק בו ואין סערה כלשהי שתגרום לכולם להיות דרוכים. המליאה מתכנסת בנוהל שלוש פעמים בשבוע ודנה במאות חוקים, רובם חסרי משמעות עבור חלק מבאי הבית, מה שהביא השבוע לעייפות החומר שגרמה לקואליציה לאבד ריכוז ולהפסיד בשתי הצבעות, כשלון אופייני לקואליציות צרות ומצומצמות שצריכות לעבוד קשה וללקט רוב בכל הצבעה מחדש.

בשלב הזה, חברי הכנסת עדיין נרגעים מסערת התקציב שעברה עליהם, הם לוקחים את הזמן לנקות שולחן, לסדר את הראש ולהתחיל לחשוב מה הלאה. זה הזמן מבחינתם לקיים את מאמר הקלישאה ולחשב מסלול מחדש במצב החדש שנוצר.

המצב הפוליטי כרגע הוא די סטטי. אין איום מיידי על קיומה של הממשלה ומה שיכול להפיל אותה כרגע זה רק משבר בלתי צפוי שייצא משליטה. וכאן שוב חוזרת ההבנה עד כמה המצב אבסורדי, כשלראשונה בתולדות המדינה ובאופן שאינו מובן מאליו בפוליטיקה בכלל, מי שמחזיק את הקואליציה שלמה ויציבה הוא בכלל ראש האופוזיציה.

אין זו מלאכה פשוטה בכלל לנהל קואליציה מורכבת ורבת ניגודים כזאת והם עושים זאת רק כל זמן שנתניהו בשטח. ברגע שהוא יחליט לפרוש, תוך דקות אחדות הקואליציה מתפרקת וכל החיילים מתחילים להסתדר מחדש על הלוח, מימין ומשמאל.

לשבור את תקרת הזכוכית

אבל האבסורד היותר גדול הוא שככל שסבלנותו של נתניהו תהיה ארוכה יותר, לא רק הקואליציה תפסיד, אלא גם האופוזיציה. נוכחותו הדומיננטית של נתניהו משפיעה לכל הכיוונים, מעולם לא היה ראש אופוזיציה שמשך אליו עיסוק ציבורי ותקשורתי רחב כל כך, מעולם לא קרה שמהדורות החדשות וטורי הפרשנות בכל כלי התקשורת התעסקו עדיין בראש הממשלה הקודם חצי שנה אחרי שכבר פינה את כסאו. והסיבה לכך היא שהממשלה הנוכחית קמה אך ורק כדי להזיז אותו, וממילא גם חייה של האופוזיציה כרוכים סביבו.

בצמרת מפלגת הליכוד ממתינים בסבלנות כמה וכמה אנשים ליום בו יגיע התור שלהם, אבל הם יודעים שברגע שהם יעזו לפתוח את הפה, זה יהיה הסוף הפוליטי שלהם. הם לא קוראים תיגר על המנהיג מלבד יולי אדלשטיין, ששם נפשו בכפו כשהבין שאין לו יותר מה להפסיד, וגם הוא הולך על ביצים ומתנהל בעדינות ובזהירות.

הבכירים בעשיריה הראשונה של הליכוד מצפים רק לרגע שנתניהו יילך, כדי שיוכלו סוף סוף לצאת לדרך עצמאית ולנסות להתקדם. בפועל, כל אחד מהם יודע שאין כיום בליכוד מישהו שמסוגל להביא את המפלגה להישגים שיש לה היום, אף אחד מחברי הליכוד לא יביא שלושים מנדטים בבחירות, למעשה אין מישהו בליכוד שמסוגל להביא למפלגה יותר מעשרה מנדטים. הליכוד כבר אינה הליכוד, היא כבר מזמן מפלגת ביבי ולכן כשהוא לא יהיה, גם הסחף ייפסק.

ולמרות זאת, כל אחד מחברי הליכוד רוצה, מייחל ומצפה שזה יקרה, משום שביום שאחרי נתניהו הכל ייפתח מחדש וכל המחנה הלאומי מה שמוגדר כיום כימין, יתארגן על עצמו מחדש. הימין יהיה אז מורכב משלל מפלגות קטנות שיצטרכו להתאחד כבלוק טכני כדי להקים ממשלה עבור רוב העם שרואה עצמו כימני ומשתייך למחנה הלאומי, מול השמאל הרדיקלי המיוצג ע"י העבודה ומרצ ואולי גם על ידי חלקים ביש עתיד.

הימין מלוכד כיום תחת הנהגתו של נתניהו, שעדיין מפזר הרבה אווירת התלהבות ואוויר חם ומבטיח שהנה אוטוטו הממשלה נופלת והוא חוזר לשלטון. אבל כרגע, אחרי שגוועה הלמות תופי התקציב והחלו ימים של שקט, השקט הזה מתחיל להזדחל בלבבות ולגרום לאנשים לחשוב אולי בכל זאת כדאי שמשהו יקרה, כדאי שמשהו אולי בכל זאת יתקדם.

נתניהו צריך להיות מאוד מאוד יצירתי כדי להחזיק לאורך זמן את סבלנותם של חבריו. הוא חייב לגרום למחשבות הכפירה העולות בראשם בחסות השקט המטריד, לגווע ולהיעלם לפני שמישהו יקום ויחליט לעשות מעשה. ככל שתימשך השלווה המדומה היא עלולה להיות מזיקה יותר. השקט הוא האויב הגדול של הפוליטיקה כי בהיעדר ענין ואתגר, הוא מביא בכנפיו את צמיחת זרעי המהפכים הבאים.

ברית אחים מפתיעה

בנקודה זו קיים מכנה משותף בין בכירי הליכוד לחבריהם לשעבר היושבים כיום בממשלה. הקואליציה הנוכחית מתנהלת בחסות רוח שמאלנית מאוד הנושבת מעליה, החלקים הדומיננטיים שבה הם השמאל של לפיד בעידוד מרצ והעבודה.

רבות דובר השבוע על פגישת מנסור עבאס עם מלך ירדן, באופוזיציה הצביעו על האירוע כהוכחה המרכזית שתהליך מדיני אכן קורם עור וגידים, למרות שבנט ושקד מנסים להכחיש זאת. עבאס מספר שהוא שוחח עם עבדאללה במשך ארבע שעות, אף אחד לא באמת משלה את עצמו שהם דיברו על מזג האוויר ועל איכות מימי נחל הירדן בימי הקיץ.

באופן רשמי, לעבאס אין סמכות גדולה מידי בממשלה וכוחו הוא בעיקר בסחטנותו, אבל למעשים כאלה יש השפעה בעיקר על האווירה, גם אם הם לא מבשילים למהלכים מעשיים. בנט, שקד ושאר חברי הקואליציה המגדירים את עצמם כימניים, מוצאים עצמם נבוכים מול הרוח הנושבת בממשלה, שעומדת מול ארה"ב ומול אירופה ומנסה ליישר קו ולא ליצור עימותים. והקו הזה לא תואם את ערכי הימין.

ככל שהמצב הזה יימשך, תגבר הלגיטימציה הציבורית והבינלאומית לקיום איזשהו סוג של משא ומתן או לפחות דיבור לגיטימי על תהליך מדיני. המפסידים הראשונים והעיקריים מכך יהיו אלו שמגדירים עצמם כימין בתוך הממשלה, קרי בנט, שקד, סער, אלקין ועוד. בתחילת הדרך הם ניסו הרי לטעון שהם יהיו הסמן הימני ויתנו את הטון בתוך הממשלה, אבל ככל שהם ייכשלו במבחן המציאות, הם עלולים לאבד את הלגיטימציה שאולי עוד נותרה להם בחוגי הימין.

וזה האבסורד הגדול יותר. אם הממשלה באמת הולכת לכיוון כזה של ריצוי השמאל, ריצוי הערבים ושיח מדיני פרו שמאלני, המבוכה של בנט, שקד, סער ואלקין תהיה בלתי אפשרית והם יעדיפו פתאום שהממשלה הזאת תתפרק. אבל הם לא ירצו שהיא תתפרק ככה במצב הנוכחי משום שאז נתניהו יסתער עליהם וימחק אותם סופית. האינטרס שלהם הוא למנוע מצד אחד מהממשלה להאריך ימים כדי שלא יתפתח תהליך מדיני, אבל מצד שני שזה לא יקרה לפני שנתניהו מחליט לפרוש.

אם נתניהו פורש, מלאכתם של בנט ושקד תהיה קשה עד בלתי אפשרית, הם יצטרכו הרבה מאוד כח ויצירתיות כדי לחזור ולקבל אמון ממצביעי ימין. מלאכתם של סער ואלקין לעומת זאת תהיה קלה יותר, הם נחשבים פחות שרופים במחנה הלאומי, אבל המכנה המשותף לכולם היא שבלי נתניהו לכולם יהיה סיכוי, כשמנגד, עם נתניהו בשטח כולם אבודים, כולם סיימו קריירה והם יכולים לחשוב כבר על הסבת מקצוע.

ומהצד השני יושב לפיד ועושה את החשבון שלו. וכשהוא מחבר את הנתונים הוא מגיע למסקנות חדשות ולא פחות אבסורדיות משלו. לפיד הוא הראשון שזקוק לכך שהרכבת הקואליציונית הזאת תמשיך לנסוע בשלמותה במשך שנה ותשעה חודשים תמימים, הוא פוחד פחד קיומי מכל מהמורה בדרך ומכל פיגוע בלתי צפוי. כל אירוע כזה שימוטט את הממשלה, מסכל כמעט לחלוטין את הסיכויים שלו לראות אי פעם את משרד ראש הממשלה מבפנים.

לפיד יעשה הכל כדי שהקואליציה תישאר שלמה והוא יתווך בכל סכסוך, יפשר בכל מריבה ויגשר על כל חילוקי הדעות. לפיד זקוק יותר מכל לדבק המיוחד הזה שמדביק את הממשלה, דבק ושמו נתניהו. מבחינת לפיד אסור לנתניהו ללכת לשום מקום, זה יהיה אסון עבורו. ברגע שנתניהו הולך הממשלה מתפרקת תוך עשר דקות, ואיתה תתפוגג ברוח התקווה האחרונה שלו להיות ראש ממשלה.

השקט הפוליטי היחסי המאפיין את עונת המלפפונים הפוליטית הזאת, הביא עמו מצב חדש בו רוב בכירי הליכוד באופוזיציה, יחד עם אנשי הימין שבקואליציה, מעדיפים שנתניהו יילך כדי שהם יוכלו לבנות את העתיד שלהם, כשמנגד, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד, חולקים שאיפה משותפת והיא היאחזות של נתניהו בכסאו בכל מחיר, סוג של ברית אחים חוזרת בין ביבי ויאיר. נפלאים נפתולי הפוליטיקה.

כאשר יענו אותו

בינתיים, אחרי כל הספקולציות והתרחישים הפוליטיים, ממשיכים החיים במדינה להתנהל והמציאות היא – מה לעשות – שהאזרח הממוצע שקם בבוקר ומביט במראה, לא שואל את עצמו מה יקרה עם הקואליציה ומה התכניות של לפיד או מיקי זוהר. הוא שואל את עצמו שאלות אחרות לגמרי כמו כמה אשלם היום בסופר מרקט וכמה זה יהיה יותר יקר לעומת תקופת הממשלה הקודמת.

יוקר המחיה משפיע כמעט על כל התחומים היומיומיים וזה מטריד את האזרחים הרבה יותר מאשר עתידם הפוליטי של נבחרי ציבור כאלה או אחרים. את שר האוצר זה לא ממש מעניין וגם חבריו לממשלה לא נעים על כיסאם באי נוחות נוכח המצב, ואת זה כבר האזרח השפוי קולט ומבין טוב מאוד.

לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שליברמן ושאר חברי הממשלה עושים טעות. הציבור לא מתעניין בפרטי תכניות כלכליות ולא מתיימר להחליט מה יותר טוב למשק, הציבור מסתכל בארנק של עצמו. ואם הארנק יהיה מצומק יותר, הזעם כלפי מקבלי ההחלטות יהיה רב יותר.

את ליברמן ולפיד זה פחות מטריד גם מתוקף העובדה שהנפגעים העיקריים מתקציב המדינה אלו השכבות החלשות המזוהות ברובן עם הליכוד, ובעיקר הציבור החרדי שכמובן לא נחשב מהבייס הטבעי שלהם, כך שהם מוכנים לספוג את הזעם היחסי שיהיה להם במגרש הביתי תוך הבנה שעיקר הזעם והביקורת קיים כלפיהם גם כך, לא זה מה שיפיל אותם בקלפי.

אבל יש נקודה נוספת שהם לא לוקחים בחשבון ואולי גם אין להם את היכולת האנושית והמנטלית להבין. ליברמן, לפיד ובנט נופלים באותו פח בו נפלו כל רודפי החרדים מאז ומעולם, שמתוך רצון לפורר את הציבור החרדי בחרו בדרך הקלה והפשטנית של התקפה, גזירות, מאבק ציבורי, תוך השמעת הצהרות מיתממות כאילו אין להם בעצם בעיה עם החרדים אלא רק עם הפוליטיקה החרדית, ובעצם חרדי שיילך איתם הם ידאגו לו ויסייעו לו כביכול.

ההיסטוריה הארצית והמוניציפלית מלמדת ששום פוליטיקאי לא לומד מהטעויות של קודמו וכולם בסופו של דבר נלחמים בחרדים כמו אריות, אבל נופלים כמו זבובים. כל ממשלה שניסתה להתמודד עם החרדים באמצעות מלחמה, הנחתות וקביעת עובדות, לא רק שנכשלה אלא גם גרמה להתחזקות משמעותית של הכח החרדי לאחר מכן. עוד מקום המדינה, דרך התקופה בה שולמית אלוני היתה שרת חינוך, דרך כהונתו של נתניהו כשר אוצר וכלה בברית האחים של 2013. בכל גל כזה מצא הציבור החרדי את עצמו מתמודד עם גזירות לא פשוטות, אבל יחד עם זאת הציבור מצא את עצמו מתלכד, מתחזק, מתאחד באחוות לוחמים ומצופף שורות מול האויב שבחוץ.

הציבור החרדי ידע תמיד למצוא נחמה פורתא גם בתקופת גזירות ולסגל לעצמו כבוד עצמי ותחושת גאווה על עמידתו האיתנה מול הממשל התורן. זה הד.נ.א היהודי שמוצא לו ביטוי גם כאן. גם כאלה שהיו נתונים בלבטים ואולי שקלו לנטוש את בית המדרש או את אורח החיים החרדי הקלאסי, עשו אחורה פנה וחזרו פנימה דווקא בימים הללו, לאחר שחשו את הרדיפות מבחוץ.

ליברמן, לפיד ובנט עושים מבלי משים את הטעות הקריטית ביותר מבחינתם והם לא שמים לב לכך. בתוך הלהט הפוליטי שהם נתונים בו הם לא קולטים שכרגע הם בונים במו ידיהם את כוחן של המפלגות החרדיות בבחירות הבאות. הציבור החרדי לא טיפש ולא קונה את הדיבורים המתקתקים על כך שהממשלה תדאג לציבור אם הוא רק יידע להתנתק מהנציגים שלו. עובדתית זה לא עבד עד היום בשום מקום. זה לא עבד בממשלות הקודמות, זה לא עבד בעיריית חיפה, זה לא עבד בעיריית פתח תקווה, גם החרדים שתחילה הלכו בערים הללו אחרי ההבטחות הללו התעשתו מהר מאוד מול המציאות הברורה. ומשכך, זה לא יעבוד בעזרת ד' גם בממשלה הזאת.

יוקר המחיה והמצב הכלכלי לא מיטיב עם אף אחד, הוא יוצר זעם ציבורי בכל המגזרים אבל בעיקר בקרב הציבור החרדי שמוצא עצמו נפגע יותר מכל, אבל ההבדל המהותי יבוא לידי ביטוי ביום שאחרי, במבחן התוצאה. ליברמן נוהג בטיפשות לא רק במדיניות שלו אלא בחוסר שימת הלב לכך שהוא יורה לעצמו ברגל. אם הוא רק ישכיל להביט לאחור הוא יראה שהציבור החרדי, הן כציבור והן כיחידים, כולם יצאו רק מחוזקים ומחושלים מסיטואציות כאלה.

במוצאי בחירות הבאות שיהיו במוקדם או במאוחר, כשבמטות המפלגות החרדיות יישמעו בעזרת ד' צהלות השמחה, זרי הפרחים והתודה צריכים להישלח למעונם של ליברמן, לפיד ובנט. הם במו ידיהם בנו מחדש את הכח החרדי והחזירו לציבור את תחושת הגאווה והשייכות. הדרך לשם אמנם קשה, אבל התוצאה משתלמת.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן