הלילה האחרון לחייה של הכנסת ה-22 קיפל לתוכו את שיאי הטירוף שאפיינו את הכנסת הזו כולה, לאורך כל שלושת חודשי חייה הקצרים. שירת הברבור של הכנסת שלא החלה לפעול מעולם וכבר סיימה את תפקידה, דמתה מאוד לצלילים הצורמים שליוו את 85 ימיה, 85 ימים שעברו לבטלה מבלי שנבחרי הציבור הצליחו אפילו להתחיל לבצע את התפקיד לשמו נשלחו.
התנהלות סיעות הבית בלילה הזה, היתה בבואה של ההתנהלות לאורך החודשים האחרונים, ההתעקשות חסרת התוכן, כיפופי הידיים והאיבה ההדדית, קיפלו לתוך לילה אחד ארוך, קשה ומתיש את תמצית מהותה של המערכת הפוליטית בחודשים האחרונים. טירוף ארוך ומתמשך שלא מתבסס על כלום מלבד על אמוציות ושנאה.
הלילה הארוך של פיזור הכנסת היה אמור לעבור בקלות יחסית ולהסתיים בשעת חצות, מועד סיום 21 הימים ופקיעת המנדט שניתן לחברי הכנסת להמליץ על מועמד שלישי ב-61 חתימות. אבל התהליך נמשך ונמשך לא רק מאילוצים טכניים אלא בעיקר בגלל הוויכוחים הסוערים שהתנהלו בין המפלגות. וזו לכשעצמה תופעה מקוממת משום שאחרי שלושה חודשים גדושי ויכוחים ומריבות, הרצון של כל המפלגות היה לפזר את הכנסת, ללכת לבחירות וזהו. אף אחד לא תיאר לעצמו שגם כשהכנסת כבר מתחילה לפזר את עצמה לדעת, גם אז היא מערימה קשיים על עצמה בדרך למטרה שהיא עצמה רוצה בה.
החוק שהונח על שולחן הכנסת לפיזור והליכה לבחירות, אמור היה להיות חוק בהסכמה שהליך החקיקה שלו החל רק ברגע האחרון כדי לתת הזדמנות להפתעה כלשהי שאולי תגיע ותציל את ישראל מהליכה לקלפי. החוק עלה לדיון בוועדה המסדרת ביום רביעי בבוקר והמטרה היתה לסיים אותו כאמור עד חצות. אולם ככל שנקפו השעות התברר כי יש מפלגות שלא הצליחו עדין להיגמל מהרגלי ההרס והארס שסיגלו לעצמן.
ההתנהלות של 'ישראל ביתנו' בלילה המתיש היתה בדיוק כמו של אותו נחש מהמשל העממי העתיק, על אדם שמצא נחש קופא מקור והחליט לרחם עליו ולהצילו. אחרי שהכניס אותו לביתו וחימם אותו, עמד הנחש והכיש אותו. כששאל האיש בכאב לפשר הדבר השיב הנחש: מה אעשה, כך הוא טבע בריאתי. זה חזק ממני ואני לא יכול שלא להכיש. זה ההסבר האפשרי היחיד להתנהלותה של ישראל ביתנו, שלאורך החודשים הללו עשתה הכול כדי שלא תהיה ממשלה אבל כשסוף סוף הולכים לבחירות, היא הייתה הראשונה לתקוע מקלות גם בגלגלים האלה. למה? ככה.
חלון ההזדמנויות נסגר
לחוק לפיזור הכנסת, הוצמד חוק נוסף שעסק בהכנה לבחירות הבאות ובעיקר במימון הדרוש לכך. כלל המפלגות כבר סיכמו על ההעלאה בתקציב מימון הבחירות ועל פריסה נוחה יותר של ההלוואות שנטלו מהכנסת עבור המערכות הקודמות, אבל ישראל ביתנו הודיעה מראש שתתנגד להעלאה בתקציב. בסופו של דבר כשהגיע החוק לדיון בוועדה, העניין כאילו נשכח וח"כ עודד פורר נציג ישראל ביתנו בוועדה כבר היה עסוק בהצהרות שהוא עומד להכניס שורה ארוכה של הסתייגויות והתנגדויות לסעיפי החוק.
משמעותה של כל הסתייגות היא שהיא דורשת הצבעה בנפרד ומעניקה למפלגה גם עוד זכות דיבור מאוחר יותר בדיון במליאה. ובמילים פשוטות: עוד מריחת זמן. השעה כבר היתה מאוחרת ולא היה נראה שהחוק יוכל להסתיים סופית לפני חצות. על פי החוק, בשעה 12 הסתיימה התקופה המאפשרת להמליץ על מועמד ולהקים ממשלה, אבל הכנסת לא מתפזרת עדיין רשמית עד שנשיא המדינה ריבלין מכריז על פיזורה.
כך שכשהגיעה שעת חצות והוועדה עדיין לא סיימה להכין את החוק לקריאה שניה ושלישית, נסתם הגולל על האפשרות שעוד תצוץ הפתעה של הרגע האחרון ומישהו יצליח להקים ממשלה. באותו רגע ישראל יצאה סופית לבחירות, אבל עדיין ניתן היה לקדם את החוק ובכך להרוויח את הקדמת הבחירות לו' אדר, מה שלא היה ניתן לעשות אם הכנסת היתה מתפזרת בהכרזת הנשיא ללא החוק.
מכאן והלאה כבר שום דבר לא היה בוער, מלבד העייפות הפיזית והנפשית של חברי הכנסת שביקשו רק לסיים כבר את ההליך המייגע וללכת לישון לכמה חודשים. אבל עודד פורר הכריז על שורה ארוכה של הסתייגויות לחוק, כמעט על כל סעיף. בראש ההסתייגויות הוא הציב את הדרישה להחריג מחוק הבחירות את העובדים הזרים בתחום הסיעוד שלא יקבלו שכר כפול. כזכור, יום הבחירות מוגדר בחוק כיום שבתון ולכן מי שעובד בו מקבל שכר של 200%, גם אם מדובר בעובדים זרים שבכל מקרה לא הולכים לקלפי. לפי דרישת פורר, העובדים הזרים בתחום הסיעוד יוחרגו מהחוק והמעסיקים יוכלו לשלם להם שכר רגיל.
ח"כ אחמד טיבי שראה שהחוק כבר נפתח לדרישות והסתייגויות, החליט להחזיר לישראל ביתנו באותה מטבע והכניס גם הוא שורה ארוכה של הסתייגויות קטנוניות, אלא שבראשן הוא הציב את הדרישה לאפשר לכנסת לדון בחוק קמיניץ גם בזמן הפגרה. חוק קמיניץ הוא חוק המעודד אכיפה כלפי עבירות בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי. חברי הכנסת הערבים מנסים בכל מאודם לבטל את החוק הזה או לפחות לדון בו ולהסיר ממנו סעיפים מרכזיים. כעת דרש טיבי לאפשר לחוק לעלות לדיוני ועדת הכספים שממשיכה לפעול גם בימי פגרת הבחירות כדי שהוא יוכל לספר למצביעיו שהוא ממשיך לפעול לביטול החוק גם בימי הבחירות.
טירון ליד ההגה
עד כאן הכול נראה לכאורה טבעי ומקובל וכך מתנהלת ועדה בכנסת. אבל כאן צצה מהמורה נוספת כשיושב הראש של הוועדה ח"כ אבי ניסנקורן מכחול לבן, התקשה לתווך בין שני הצדדים ולא הצליח להגיע עמם לפשרה ולהבנות. גם פורר וגם טיבי התעקשו להשאיר את כל עשרות ההסתייגויות שהגישו ומנעו מהוועדה להתקדם באישור החוק.
סמוך לחצות הלילה הפסיקה הוועדה את דיוניה וחברי הכנסת יצאו מהחדר ונכנסו ללשכתו של ניסנקורן להתייעצות. הוויכוחים בחדר עלו לטונים גבוהים, האווירה התלהטה והמריבות נמשכו קרוב לשעתיים, כשבחוץ ממתינים חברי הכנסת, מאות עובדי הכנסת ואנשי התקשורת שכבר איבדו סבלנות וחיכו שכל זה רק יסתיים. מסתבר, שניסנקורן ידע אמנם לנהל מאבקים בוועדי עובדים בהסתדרות אבל זה עדיין לא העניק לו את המיומנות לנהל את הסבך הפוליטי. הוא התקשה להשתלט על האירוע ונראה היה שזה לא הולך להסתיים גם כשתעלה השמש.
בסופו של דבר הגיע ח"כ הרב משה גפני ונכנס לחדר כדי להשליט סדר. אחרי זמן קצר הוא הצליח להציל אותם מעצמם, להביא את שני הצדדים להסכמות שההסתייגויות שלהם על העובדים הזרים וחוק קמיניץ יעלו להצבעה ובתמורה הם ימשכו בחזרה את עשרות ההסתייגויות האחרות. מכאן החל ההליך לזרום עד שבשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הצביעו חברי הכנסת באופן סופי על התפזרותם ועל הקדמת הבחירות לו' אדר.
אך האם פורר וטיבי יצאו כשתאוותם בידם? התשובה היא שממש לא. הדרישה להחריג את העובדים הזרים לא תעבור את מבחן בג"ץ משום שאינה שוויונית והיא מפלה למשל את העובדים הזרים בתחומי החקלאות, הניקיון וכל שאר התחומים שאינם סיעוד, עליהם פורר לא דיבר בכלל. דרך אגב, בצמרת ישראל ביתנו אפשר היה למצוא לפחות שלושה בכירים שמשתמשים בעובדים זרים לצרכי סיעוד והדרישה של פורר היתה ככל הנראה עבורם.
אבל זאת לא הבעיה המרכזית בדרישתו של פורר. הבעיה האמיתית כאן היא הצביעות. הרי גם אם תקבל התקנה שלא לשלם לעובדים הזרים ביום הבחירות שכר כפול, הדבר יחסוך כסף למעסיקים ולא לקופת המדינה, וגם כך לא מדובר בסכומים גדולים מידי. לכן זה מקומם והזוי שהמפלגה שגררה מדינה שלמה למערכת בחירות יקרה ומיותרת שתעלה מיליארדי שקלים, שיילקחו מכיסו של כל אזרח משלם מיסים, דואגת פתאום לעצור גם את הבחירות הללו עד שלא ייכנס סעיף זניח שיחסוך סכום כסף זעום. אין לזה הגדרה אחרת מלבד רוע וארסיות, ארסו של הנחש מהמשל דלעיל שלא יכול לשלוט ברוע שלו.
במאמר המוסגר, מרתיח שבעתיים היה לראות שאחד מחברי הכנסת שנעדרו מההצבעה על פיזור הכנסת היה ליברמן עצמו. אותו ליברמן שהוביל בכוח את ישראל לבחירות, אותו אחד שעשה הכול כדי לסכל כל ממשלה שהיא, לא טרח להגיע להצבעה אליה הוא גרר את כל 119 עמיתיו. המסר שהוא שידר בכך היה שלא רק שהוא נהנה מזה שהוא הצליח לטרטר את כולם, הוא גם מזלזל בהם.
גם טיבי לא באמת הגיע עם בשורה לבוחרים שלו. חוק קמיניץ לא באמת הולך להתבטל. הוא בסך הכול קיבל אישור שאפשר יהיה להמשיך לדבר עליו. להעלות אותו לדיון בוועדת הכספים ולצעוק על הצורך בהקמת ועדה נוספת שתדון בו. התועלת של טיבי מכל זה היא עוד חומר לתעמולה ותו לא.
הבנה נוספת שהתחדדה בלילה המרתיח הזה היא שמפלגת כחול לבן לא באמת בנויה להתמודדות עם שדה הקרב הפוליטי. המפלגה שהביאה מומחים מתחומי הביטחון והכלכלה, המפלגה שנבנתה במשרדי הפרסום ועוצבה כמותג יוקרתי, הצליחה להצטייר יפה בפרסומות אבל נכשלה במבחן הריסוק הראשון שעברה. עוד לפני שהוקמה ממשלה – המפלגה הזאת לא הצליחה אפילו לנהל את הוועדה הזמנית שקיבלה והוכיחה בכך שאין תחליף לניסיון פוליטי ולהבנה של המציאות בכנסת. מחריד לחשוב מה היה קורה אם המפלגה הזאת היתה מקבלת את ניהול הממשלה והכנסת על שלל תחומיה.
הבחירה בין המפלגה לגוש
החל משעת חצות שבין רביעי לחמישי, המצב הפוליטי הוגדר רשמית כבלתי הפיך. כבר אין דרך חזור ואין שום אפשרות חוקית לבטל את הבחירות הללו. ההבנה הזאת חלחלה גם לתודעתם של אחרוני האופטימיים שעוד טיפחו אופוריה כלשהי שאסון הבחירות יכול עוד להימנע. ועם קרני השמש הראשונות שבצבצו בבוקר יום חמישי מבין ענני החורף האפורים, החלה רשמית מערכת הבחירות, 82 יום שיהיו גדושים בכל הטוב הזה העוטף אותנו כבר שנה תמימה. קמפיינים, ספינים, כרזות, סרטונים ושלל הצהרות.
במפלגת הליכוד כבר מתנהל ויכוח על אופי הקמפיין שצריך להתנהל. מצד אחד, יש את נושא כתבי האישום שעליו אפשר לנהל קמפיין רדיפה. מנגד, בליכוד כבר נשמעים קולות הטוענים כי קמפיין הגוועלד כבר מיצה את עצמו וכבר שתי מערכות בחירות שהוא לא מניב את התוצאה הרצויה. חברי כנסת בצמרת המפלגה מבקשים לשנות כיוון וללכת על קמפיין חיובי ולא נגטיבי. להדגיש את החוזקות של נתניהו, את ההישגים שלו בתחומים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים ולהדגיש את ההבדל המהותי בינו לבין שאר השחקנים בזירה.
עמדה זו נובעת גם מהפקת לקחי הבחירות האחרונות ובעיקר לקחי ההתנהלות מול ליברמן. בליכוד מבינים שליברמן יעשה הכול כדי להפיל את נתניהו לכן מלחמה מולו רק תעצים אותו. אם הליכוד ינקוט בגישה מחבקת, זה יעזור לליברמן גם לרדת מהעץ בעתיד ואולי אפילו להצטרף לממשלת נתניהו אחרי הבחירות.
לפי שעה, נתניהו עצמו לא הכריע בנושא והוא עסוק ראשו ורובו בפריימריז המתרגשים ובאים. מצד אחד, הוא כבר מנהל את הקמפיין שלו מול גדעון סער והוא עסוק בביקורים, בפגישות ובמגעים עם פעילים וקבוצות כח בליכוד שעלולים להיסחף לכיוון סער. מצד שני, דוד ביטן פועל להשיג חתימות של 800 פעילי ליכוד שידרשו לכנס את מרכז המפלגה ולבטל כליל את הפריימריז. נתניהו עוד לא החליט האם כדאי לו ללכת לפריימריז ולנצח את סער, או להימנע מכך כדי לא לקחת סיכון ולו הרחוק ביותר שהוא ייצא בשן ועין.
כפי שזה נראה, לסער אין סיכוי לנצח את נתניהו. אבל נתניהו חושש שסער יצליח להשיג אחוזים משמעותיים ולעבור אולי אפילו את רף 25 אחוזי התמיכה במפלגה, מה שיקבע את מעמדו כיורש וכמאיים חזק יותר על מעמדו של נתניהו. וגם את זה מבקש ראש הממשלה למנוע.
בסופו של דבר, באם יחליטו בליכוד ללכת על קמפיין פוזיטיבי במערכת הבחירות הזאת, התוצאה של זה תהיה שגם בלוק הימין כבר לא יהיה מובן מאליו. בצמרת הליכוד כבר נשמעו קולות הקוראים לבטל את השותפות הזאת ולאפשר לליכוד ליצור חיבורים חדשים בבחירות הללו שיבטיחו את המשך השלטון. וכאן כבר מדובר בתרחיש מסוכן. אם נתניהו אכן יעלה על דעתו לפרק את בלוק הימין, המשמעות היא שהליכוד עשה שימוש במפלגות הימין ובמפלגות החרדיות כדי לכופף את לפיד וליברמן, וכשהושגה המטרה המפלגות הללו הושלכו הצידה וכעת אפשר להמשיך לגימיק הבא.
בלוק הימין היה המצאה גאונית של נתניהו שהבין את המצב כבר במוצאי הבחירות בי"ז אלול והתווה את בלוק הימין, שההישג המרכזי שלו הוא מניעת הקמת ממשלת שמאל או ממשלת אחדות. נתניהו הבין שכדי לשרוד את ההליך המשפטי הוא צריך לחתור למצב שיהיה לו רוב של 61 ח"כים תומכים לחוק החסינות ולשם הוא חתר כבר מהרגע הראשון.
כל תרחיש אחר מלבד בחירות הוא רע לנתניהו. גם הבחירות עצמן הן לא בהכרח המצב האידאלי אבל זאת ההזדמנות היחידה שלו לנסות ולחזור לגוש של 61 שיבטיח לו חסינות ואז כבר המשך שלטונו מובטח. אם אכן הבלתי ייאמן יקרה וגוש הימין יגיע בליל ז' אדר ל-61 מנדטים, הרי שנתניהו רשם לעצמו ניצחון סוחף והוכיח שהוא יכול ומצליח לעמוד בראש ממשלת ימין. אבל אם התוצאה תהיה דומה לזו של שתי מערכות הבחירות הקודמות, כאן כבר מתחילה הבעיה וכאן כבר הכול יכול לקרות.
הדילמה של נתניהו בבחירות הללו תהיה האם לחזק את הליכוד ולהגדיל את כוחה, או לדאוג לשאר מפלגות הימין כדי שיהיה לו גוש יציב במוצאי הבחירות. במצב הנוכחי, גודלו של הגוש משמעותי וקריטי הרבה יותר מגודלה של מפלגת הליכוד, ולכן נתניהו יצטרך להחליט האם הוא מתעלה מעל עצמו ודואג למפלגות הימין או שהוא נוהג כאותו נחש במשל דלעיל, שלא יכול להתגבר עצמו ומספח את המנדטים שסביבו לתוך הליכוד כפי שעשה במערכות הבחירות האחרונות. במצב כזה, הליכוד יכול לגדול פלאים אבל נתניהו שוב ימצא את עצמו בלי שותפים סביבו ובלי יכולת להקים ממשלה.
לחשב מסלול מחדש
מאידך, ברגע שנורתה יריית הפתיחה של מערכת הבחירות, מכאן ואילך הכול כבר פתוח והכול יכול לקרות. יתכן שהתסכול המתמשך אחרי שנה שלמה של קיפאון פוליטי עלול לשנות את המפה הפוליטית באופן משמעותי, עם בריתות חדשות, פירודים ותזוזות בין המפלגות ובתוך המפלגות.
בגוש שמימין לליכוד יצטרכו לקבל החלטות קשות לגבי המשך הדרך. במצב הנוכחי בו כולם מסוכסכים עם כולם, קשה לראות כיצד נוצר חיבור לגוש אחד. המצב האופטימלי היה ונשאר עדיין שהגוש הזה ירוץ בשתי מפלגות. האחת מורכבת מבנט, שקד ופייגלין והשניה תורכב מפרץ, סמוטריץ', בן גביר ומפלגת נועם. בצורה כזאת, הגוש מחזיר לתוכו את כל גווני המצביעים מחרד"לים ועד 'לייטים'.
אבל הסיכוי שזה יקרה לא נראה גבוה בשלב זה. שקד עצמה לא בטוחה בהמשך דרכה עם בנט שכבר חתר תחתיה ופירק מאחורי גבה את גוש ימינה. שקד שנלחמה עד לרגע האחרון כדי למנוע בחירות יכולה לקבל החלטות קשות כמו חבירה לליברמן או ניסיון להשתלב בכל זאת בליכוד ככל שכוחו של נתניהו ייחלש שם. גם עוצמה יהודית לא תמהר להתחבר עם אף מפלגה שלא תעמוד בדרישותיה הגבוהות, והן גבוהות.
בגוש השמאל יצטרכו גם כן לחשב מסלול מחדש. מפלגת המחנה הדמוקרטי צריכה להיפרד מאהוד ברק שכבר שילב הילוך רוורס והחל להאיץ אחורנית בחזרה מהפוליטיקה, סתיו שפיר שערקה מהעבודה לא ממש הצליחה להוכיח את הצידוק למקום שקיבלה ומפלגת העבודה – גשר נלחמת גם היא על גבול אחוז החסימה.
וכל זה עוד לפני כחול לבן עצמה, שהשתחררה עכשיו מהצורך לנסות להקים ממשלה ואחרי הספינים היא תצטרך לקבל החלטות אמיתיות לגבי המשך הדרך. לא מן הנמנע שבחדרים סגורים יקום עכשיו יאיר לפיד וידרוש מגנץ לפנות את המקום הראשון בהנהגת המפלגה. לפיד עלול להסביר שבעצם מפלגתו בת 17 המנדטים היא הגדולה ביותר בתוך הגוש הזה, הוא גם הלך הכי רחוק שאפשר כשוויתר על הרוטציה אבל עכשיו כשגנץ נכשל פעמיים, הגיע תורו לקחת את המושכות ולנסות. בראייתו של לפיד, גנץ צריך להתייצב מאחוריו במקום שני ולגבות אותו כפי הוא עצמו עשה כבר פעמיים ברציפות.
אם התרחיש הזה אכן מציאותי, אין לדעת לאן הוא יוביל את כחול לבן, והדעת נותנת שהוא יוביל לפירוק החבילה. ופירוק החבילה הזאת משמעותו היא סתימת הגולל על גוש השמאל כולו. הרי גם כשהלכו יחד הם לא הצליחו לגבור על גוש הימין אז על אחת כמה וכמה שזה מה שיקרה אם יילכו בנפרד. כחול לבן היא שלם הגדול בהרבה מסך חלקיו ולכן כשהוא מתפרק, הוא מעניק לנתניהו את השלטון על מגש של כסף גם בלי גוש ימין חזק. אם גנץ ולפיד אכן נפרדים, אזי בנט, בן גביר, שקד וסמוטריץ' יכולים להמשיך ולהתקוטט כאוות נפשם, הניצחון כבר יגיע לנתניהו בכל מקרה, בבחינת 'לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים'.
השבוע שהיה, חתם כאמור תקופה של שלושה חודשים עמוסי רוע, אגו ושנאה. הפוליטיקה הישראלית צברה שיאים חדשים של הזיה אבל בעיקר שיאים חדשים של ניתוק. יותר מדי מפלגות עבדו קשה כדי לאבד את אמון הציבור ולהוכיח שהן לא שוות מאומה. האמון של העם בפוליטיקאים מעולם לא היה גבוה מידי גם ככה אבל עכשיו זה כבר הגיע לרמה של מיאוס ממש.
השאלה המהותית עכשיו תהיה האם אותם פוליטיקאים ישלמו את המחיר על העוול שנעשה כאן, על היריקה שלהם בפרצופו של העם, על ההתעלמות משלל הבעיות היומיומיות וניצול הכספים שאין – כדי לשמור על הכסא. התחושה של כל אזרח מהשורה היא שהוא מוחזק כבן ערובה בידי פוליטיקאים חזקים ממנו שמנצלים אותו לצרכיהם.
כעת הכדור חוזר לידי העם. אחרי החודשים הקשים הללו יש לאזרח מן השורה את ההזדמנות להחזיר להם באותה מטבע ולנקום בהם בקלפי. שווה לפחות לצפות ולייחל, שהציבור יידע להבחין מי באמת דאג לו, מי חשב עליו גם בימי הכנסת הזמנית הזאת והמשיך להעביר תקציבים למוסדות התורה והחינוך, ללוות מיזמי דיור ותעסוקה, לפתור בעיות בוערות כמו בעיית הילדים האלרגיים במערכת החינוך ועוד, ומי ניצל אותו ואת כספו וחולשתו לצרכי אגו, שנאה וזלזול בכל הקדוש והיקר. שווה לפחות להשתעשע בתקווה שאותם פוליטיקאים ציניים שגררו אותנו לתוך כל זה, ימצאו את עצמם במוצאי ו' אדר בבית, רחוק מהשררה וממוקדי קבלת ההחלטות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' של יתד נאמן
