טקס מנומנם כל כך של פתיחת מושב חורף בכנסת, לא זכור מזה זמן רב. המעמד שמתאפיין מידי שנה בוויכוח קולני, בהטחת האשמות קשה בין ראש ממשלה ליו"ר אופוזיציה, הנאומים המתאפיינים בקריאות ביניים סוערות המהדהדות ברחבי השידורים החיים המרתקים אליהם אלפים, כל אלה לא היו השבוע בצהרי יום שני במליאה.
הישיבה הטקסית של פתיחת מושב החורף והחזרה מהפגרה הקצרצרה של חג הסוכות, התנהלה בשקט מחריש אוזניים ובדממה מעיקה. ראש הממשלה נשא נאום פוזיטיבי מלא חשיבת עצמית שכל כולו עשיתי, עשיתי ועשיתי, כוחי ועוצם ידי, הוא לא הזכיר אפילו ברמז את האופוזיציה או את העומד בראשה אותו כבר ניסה כמה פעמים בעבר לתקוף ולהכתיר כמנהיג השמאל החלש, ממש נאום ענוג שצייר את החיים בישראל כמושלמים ואופטימליים כאילו נישא בזמני שלום ונחת בהם יושב כל אזרח תחת גפנו ותחת תאנתו.
יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שנאם אחריו, נהג גם הוא בעדינות לא אופיינית ולא הרים את קולו אפילו פעם אחת, הביקורת שמתח על הממשלה ועל התנהלותה היתה מינורית יחסית כאילו נועדה רק לצאת ידי חובתו כראש המחנה האופוזיציוני.
ורק ליד שולחן הממשלה אפשר היה לראות היכן באמת מתחולל הכאוס ומה באמת מאיים על חיי הממשלה הבלתי אפשרית, מה באמת גורם לכולם להתחיל את החורף הזה בתחושה וודאית שהוא לא יסתיים בלי בחירות. ליד שולחן הממשלה ישבו ראש הממשלה נתניהו ורעהו החלופי בני גנץ, חבושי מסכות, חתומי עד חמוצי פנים וכמעט לא החליפו מבט ביניהם.
צילום: דוברות הכנסת – יניב נדב
שם ליד השולחן, בא לידי ביטוי הקרב האמיתי אשר רק בממשלה מסובכת כמו זאת, הוא לא מתנהל בין הקואליציה לאופוזיציה אלא בתוך הקואליציה עצמה, כשכל מה נותר לאופוזיציה לעשות זה לצפות בהנאה בהצגה המשעשעת של ממשלה שמפוררת את עצמה מבפנים.
לא קשה לתאר מה עבר באותה שעה בראשו של החלופי במסכה. הוא ישב במליאה במיקום ובמעמד הכי קרוב לראש ממשלה אבל קולו לא נשמע. על פי נהלי המעמד, טקס כזה נפתח בקבלת פנים ממלכתית לנשיא המדינה שמגיע למליאה, בנאום פתיחה של יו"ר הכנסת, במשא רשמי של ראש ממשלה ובנאום תגובה של יו"ר אופוזיציה. כולם נשאו דבריהם בזה אחר זה, אבל רק לאחד לא נשאר: לבני גנץ. הטקס חלף מעל לראשו בלי שיבוא בו לידי ביטוי מעמדו או קיומו כמי שבאמת מנסה כבר כמה שנים להחליף את נתניהו. כאילו הוא יותר זוטר במעמדו מאשר יריב לוין למשל.
אין ספק שהתסכול בעבע בו ברגעים הללו בהם חש כל כך מיותר, חסר חשיבות ולא רלוונטי. פתאום במעמד הזה התברר עד כמה התפקיד שהוא נושא – לא באמת קיים והוא הומצא על ידי מי שיושב לצידו כרגע, שעשה עליו סיבוב ציני בדרך להישרדות עד לבחירות הבאות.
כדי להעביר בכל זאת את המסר שלו לאומה, נשא גנץ דברים בפתח ישיבת סיעה שערך עוד לפני הטקס במליאה, שם נתן גט כריתות בלתי כתוב לנתניהו והבהיר כי מה שהיה לא יהיה עוד. "מי שינסה להעמיד את טובתו לפני טובת המדינה ימצא אותנו מולו", הצהיר גנץ כשהוא קורץ למפגיני בלפור ורומז להם לחזור הביתה. במילים נחרצות פנה גנץ לכל מצביעי כחול לבן ויש עתיד וניסה בין השורות לשדר שוב את המסר לפיו הוא האלטרנטיבה לנתניהו והוא מבקש שוב את אמון המחנה שממול לליכוד.
מלחמת האין ברירה של גנץ
אין ספק שבאותם רגעים משפילים בהם ישב חסר מעש במליאה, רק התחזקה בליבו של גנץ ההחלטה אותה שידר קודם לכן בנאומו, לשבור את הכלים ולהראות שהוא לא חושש מבחירות. בפועל יש לו הרבה מה לחשוש מבחירות נוכח מצבו העגום בסקרים, אבל המצב נהיה כל כך גרוע עד כדי כך שכבר אין לו מה להפסיד ולכן הוא יכול לשחק את המשחק.
אם ישראל יוצאת היום לבחירות, מקבלת כחול לבן מספר מנדטים חד ספרתי שבמקרה הטוב יהיה בחלק העליון של המספרים הללו. כחול לבן לא תרשה לעצמה להגיע למצב הזה ולכן היא תחתור לחיבורים חדשים, אולי אפילו להקמתו מחדש של הקוקפיט הזכור שלא לטוב. שום דבר נכון לא היה בחיבור הבלתי אפשרי של גנץ, אשכנזי, לפיד ויעלון. אבל כשהמציאות נעשית עוד יותר בלתי אפשרית אזי שום דבר כבר לא מופרך.
בכחול לבן יושבים ועושים את החשבון: נתניהו כבר לא יתן לגנץ את הרוטציה, זה לא יקרה וזה לא נלקח בחשבון אפילו כאופציה. מה אומר שעד למועד הרוטציה התיאורטי, נתניהו כבר ימצא את התירוץ לפרק הכל וללכת לבחירות וכרגע התירוץ הרשמי הוא תקציב המדינה. בליכוד ממשיכים להתעקש על העברת תקציב 2020 בלבד ורק אחר כך לדבר על תקציב 2021, מה שיאפשר לנתניהו נקודת יציאה לבחירות. בכחול לבן לא מוכנים להעניק לו את המתנה הזו וממשיכים להתעקש על קיום ההסכם הקואליציוני בו התחייב נתניהו להעביר את התקציב המלא כולל 2021.
נוכח ההבנה הזאת והפיצוץ הבלתי נמנע הצפוי כבר בחודש הבא עם תום המועד החוקי תקציב, מבינים בכחול לבן שפיוס עם נתניהו כבר לא אפשרי, ושעברו הזמנים בהם ההתנהלות היתה להיכנע לכל גחמה שלו ולתת את הצ'אנס לממשלת האחדות. אין שום סיבה להתחנף ולקוות לרוטציה, הוא בכל מקרה כבר לא הולך לקיים אותה. ואם הבחירות הן כבר תרחיש בלתי נמנע, הגיע הזמן לעבור לתכנית ב'.
ועוד לפני שמחליטים מהי בדיוק אותה תכנית ב', השלב הראשון הוא לשדר ביטחון עצמי ולטעון שכחול לבן לא מפחדת מבחירות אלא ההיפך, היא תחתור אליהן כדי לעמוד על עקרונותיה ולקיים את ההבטחה לבוחריה. בל נשכח גם שרוב מצביעי כחול לבן כועסים על גנץ ואשכנזי שפירקו את השותפות וחברו לממשלת נתניהו בניגוד לכל הבטחה מוקדמת שנתנו, אבל כעת מנסים בכחול לבן להכות על חטא, להסביר שזה היה נצרך ואחראי כדי להתמודד עם הקורונה, וכעת כשהניסיון נכשל הגיע הזמן להמשיך הלאה ולחזור לניסיון לנצח את נתניהו.
צילום: דוברות הכנסת – גדעון שרון
בשלב הבא תחתור כחול לבן ליצירת החיבורים הנדרשים כדי לשרוד פוליטית קודם כל, עוד לפני שמדברים על הניסיון לנצח. מכאן ממשיכים לספין הבא שהופרח השבוע בכנסת כשיעלון נכנס מול המצלמות לפגישה בחדרו של גנץ, מה ששידר את האפשרות להקמתו מחדש של ה'קוקפיט'.
המסר הבא של כחול לבן לבוחריה הגיע ביום חמישי בבוקר, כשאשכנזי הפתיע בראיון תקשורתי ואמר שיש מה לחקור בפרשת הצוללות, שהפרשה העלומה לא הסתיימה ויש להוציא שם את האמת לאור. האם יש לכך קשר לפגישה עם יעלון שלא מפסיק לדבר על הצוללות אפילו לרגע? קשה לדעת, אבל ההפתעה היא שאשכנזי מדבר פתאום על הפרשות נגד נתניהו, אותן פרשות שהוא וגנץ מעדיפים להתעלם מהן כדי לא להביך את עצמם מול בוחריהם.
יתכן ויש בכך מסר כפול: האחד הוא לבוחרים, להזכיר שהם עדיין בענין של רדיפת נתניהו והפרשות שנקשרו בשמו, והמסר השני הוא לנתניהו עצמו, לאמור: אם לא תגיע איתנו לפשרה בנושא התקציב ותאריך את ימיה של הממשלה המשותפת, לא רק שלושת כתבי האישום יטרידו אותך אלא פרשות נוספות שהתקשורת תשמח לעסוק בהן.
מי שצופה בכל זה הוא יאיר לפיד. גם הוא לא רואה את עצמו מצליח להיות חלק מממשלה בלי חיבורים ולכן העדיף לדבר השבוע בלשון רכה. הוא לא תקף בחריפות את נתניהו כי הוא לא יכול לדעת לאן הדברים יתגלגלו, הוא לא תקף את החרדים בדיוק מאותה סיבה, והוא גם לא שורף את הגשרים עם גנץ ואשכנזי כי אולי הם יהיו שוב ההזדמנות היחידה שלו להגיע לשולחן האמצעי והקטן שבמליאת הכנסת.
ברית האחים לא תחזור
בינתיים, מי שתופס את תפקידו של לפיד וממלא את מקומו כיו"ר אופוזיציה הוא דווקא נפתלי בנט. בנט הוא למעשה יושב ראש האופוזיציה האמיתי, הוא זה שמאתגר את נתניהו, תוקף אותו ומנסה לנגוס לו באותו קהל יעד של הימין. לא לחינם ניסה נתניהו להמליך את לפיד למנהיג השמאל ולהפוך אותו לאויב הרלוונטי. מול לפיד יכול נתניהו להתמודד יותר בקלות. הוא שמאל, הוא חלש והוא מטרה נוחה להתקפה. בנט לעומת זאת, רק פורח ועולה כשהוא באופוזיציה וזה כבר מסוכן.
מול בנט הרבה יותר קשה לנתניהו להתנהל. הוא ימני, אי אפשר להגיד עליו שמאל חלש. הוא דומיננטי, הוא לא מנהל אופוזיציה רדומה אלא יוצא לשטח ומזנב בבוחרי הליכוד בהתמדה ובכרסום מתמשך, והכי גרוע: הוא ממריא בסקרים למימדים מבהילים.
ההיסטוריה אמנם מלמדת שבנט פורח ומצליח רק כשהוא באופוזיציה אולם כשזה מגיע לקלפי התמונה מתהפכת. בנט כבר היה במחוזות עשרים המנדטים בסקרים גם במערכות קודמות אבל נתניהו תמיד הצליח לשלוף ברגע האחרון את הקשית ולשתות לו את המנדטים. הוא נעזר גם בעובדה שהימין עצמו קרוע ומפולג, אין משהו שמחבר את בנט, שקד, סמוטריץ', פרץ, בן גביר ועוד כמה דמויות שהיו ונשכחו בתהום הנשיה.
המסורת של נתניהו היא לחכות לרגע האחרון לפני סגירת הרשימות ואז לשלוח זרועות ארוכות ולסדר את הציונות הדתית על לוח המשחק כרצונו ובאופן שנח לו. הציונות הדתית כל כך חלשה פוליטית עד שאין לה את הכח להתנגד לזה. זה מה שקרה עד היום במערכות הבחירות הקודמות וזה אולי גם מה שיקרה גם הפעם. אבל כאן מגיע ה'אבל'.
קשה לצפות כיצד ייפתחו הבחירות הבאות וכיצד הן יסתיימו. הקורונה טרפה את הקלפים לחלוטין, היא שיבשה את החיים והפכה את המצב לטרגדיה, ולכל זה יש גם השפעה לא מבוטלת על הזירה הפוליטית. ההיסטוריה הכלל עולמית מלמדת על מהפכים פוליטיים שהתרחשו אחרי משברים עמוקים כמו מגיפות, מלחמות או תופעות אחרות דומות שהשפיעו באופן אמיתי על חיי האזרחים בדיוק כמו הקורונה, ששינתה לחלוטין את חיינו. ומשכך, קשה גם לדעת כיצד זה יבוא לידי ביטוי בקלפי.
Oren Ben Hakoon/POOL
בימינה עצמה לוקחים גם כן את הדברים בעירבון מוגבל, בשיחות סגורות כשהם מנסים לבנות את הרשימה למפלגה, הם מעדיפים להציב בעשירה הראשונה את מי שחשוב באמת מתוך הנחה שרק שם נמצאים המקומות הריאליים. גם הם לא מספיק אופטימיים כדי לקחת את הסקרים ברצינות ואולי דווקא העובדה הזו מסייעת בסוף לנתניהו לבלוע אותם.
דוגמה אחת לכך ראינו השבוע כשבמסדרונות ימינה התקשו להחליט מה להצביע במליאה על הסכמי השלום עם מדינות ערב. מצד אחד מדובר בהסכמים מצוינים, מצד שני יש שם הסכמה שבשתיקה להקפאת החלת הריבונות והסכמה עקרונית לדבר בעתיד על מדינה פלשתינית. חוסר היכולת של ימינה להתמודד כגוש אחד ולקבל החלטה ברורה, היא עקב האכילס שמונע אותם מלממש את עשרים המנדטים הפוטנציאליים בסקרים.
בינתיים משוטט בנט בארץ לאורכה ולרוחבה ועושה נפשות למפלגה, הוא תוקף את נתניהו, מדגיש את כישלונותיו בניהול המשבר וממשיך לצבור פופולריות. הוא גם מצהיר שלא ימליץ בבחירות הבאות על נתניהו וגורם בכך לפאניקה מסויימת בקואליציה, מתוך חשש שברית האחים הארורה עם לפיד עלולה לחזור על עצמה, אבל כשבוחנים את הדברים יותר לעומק מבינים שמדובר באופציה לא ריאלית.
ברית האחים לא תחזור כי לגנץ, לפיד, בנט וליברמן אין את היכולת להגיע לממשלה של 61. הם עצמם לא מתקרבים יחד למספר הזה ואין מי שישתף איתם פעולה. בנט וליברמן לא ישתפו פעולה עם הערבים ולא ייכנסו לממשלה צרה שמסתמכת עליהם משום שהיא לא תחזיק מעמד והנזק התדמיתי יישאר לאורך זמן. ליברמן ולפיד לא יישבו עם המפלגות החרדיות גם אם אלה יסכימו איכשהו לשתף איתם פעולה, כך שכרגע אין קונסטלציה שתאפשר את ברית האחים הזו.
הברירה היחידה של בנט תהיה להמליץ שוב על נתניהו וההצהרות שלו היום מיועדות רק להעלות את המחיר שהוא יוכל לדרוש ולקבל מנתניהו תמורת תמיכתו. ככל שימינה תהיה יותר גדולה, כך נתניהו לא יוכל בלעדיה והוא יצטרך לתת לבנט עד חצי המלכות כולל ראשות ממשלה ברוטציה. לשם בנט מכוון וזו המטרה שלו. הוא אמור לנצל את העובדה שהליכוד משוסעת מבפנים וכולם שם נלחמים בכולם, וזו ההזדמנות שלו לנגוס משם מנדטים. אבל אין להתרגש מאיומים כמו חיבורים חדשים עם השמאל. קודם נראה אותו צובר מספיק מנדטים מהימין ומחזיר הביתה את הבייס שלו על חשבון נתניהו, אחר כך שידבר על חיבורים עם לפיד וגנץ.
הזחיחות עלתה ביוקר
ואם בנאומו של נתניהו עסקינן, אי אפשר להתעלם מנקודה מטרידה ומעיקה עד מאוד שבלטה בנאומו בפתיחת המושב ועולה גם מכל התדרוכים, ההצהרות וההודעות שאנו מקבלים מלשכת ראה"מ. נתניהו אימץ לעצמו קו חדש בשבועות האחרונים בו הוא מצהיר כי הקורונה בשליטה בזכות ההחלטות שקיבל, בזכות הסגר שהטיל ובזכות האחריות שהוא מגלה בנושא, מול גנץ, בנט ולפיד שרק עושים פוליטיקה לטענתו.
כדאי לשים לב לטענות הללו כדי להבין עד כמה הן מסוכנות. בגל הראשון הסתער כזכור נתניהו על המשימה ובחסדי שמים הצליח בה, כשהיה לו חשוב להראות לעם את המנהיגות שלו מול גנץ שניסה אז ללא הצלחה להקים ממשלה. מאז, אחרי שאיום גנץ הוסר מעל השולחן, החלה ההתרסקות.
נתניהו יצא אז לתקשורת והתגאה בכך שישראל הצליחה לבלום את המגיפה ומנהיגים מכל העולם מתקשרים לשאול אותו איך הוא עשה זאת. ומאותו רגע הממשלה איבדה שליטה, העסק יצא משליטה, לא נעשה שום מהלך עקום אם היתה אפשרות לעשות אותו יותר עקום.
והזחיחות הזאת עלתה לנו ביוקר משום שמאותו רגע קולו של נתניהו כמעט ולא נשמע. כישלון רדף כישלון, ההחלטות ההזויות היו מנותקות מהמציאות, ננקטו הגבלות חמורות היכן שלא צריך וניתנו הקלות תמוהות היכן שהיה ראוי להחמיר, אין אזרח במדינה שהצליח במהלך הקיץ להבין מה רוצים ממנו, מה מותר ומה אסור, כך החל הגל השני להסתער עלינו עד שהגיע למימדים המבהילים בערב ראש השנה.
התחזיות השחורות דיברו על אלפי מתים ועל קריסת מערכת הבריאות ובמבט לאחור הן באמת היו נכונות, זה כמעט קרה. למה זה לא קרה? לזה יש כמה הסברים שאין כאן המקום להאריך בהם, כשהמרכזי והנכון מבין כולם הוא שזה קרה רק בזכות התפילות בראש השנה ויום הכיפורים כשבדיוק אז החלה הבלימה בנתונים. לכן גם הרחוקים שלא מאמינים בכך ייאלצו להודות בדבר אחד בוודאות: אין לכך הסבר טבעי ולכן אין חולק שלממשלה ולהחלטותיה בוודאי שאין שום קשר לזה.
Alex Kolomoisky/POOL
הבלימה העיקרית בתחלואה היתה בתחילת חג הסוכות, ימים ספורים לאחר תחילת הסגר הכבד. בדרך הטבע צריך לתלות זאת בהגבלות המינוריות שננקטו שבועיים קודם לכן, בערב ראש השנה כך שהסגר הכבד של ערב סוכות היה לכאורה מיותר. אבל נתניהו מתגאה בו ומצביע עליו כעל הצלחה. נתניהו חוזר ואומר כל הזמן כולל בנאומו בכנסת, שהסגר הוא סיפור הצלחה וההוכחה היא שכל העולם עושה זאת אחרינו, "אנחנו היינו הראשונים לסגור ולכן נהיה הראשונים לפתוח", כלשונו.
הדברים הללו עקומים כל כך – עד כדי תסכול. איך שכחנו כל כך מהר שהסגר הוא נשק יום הדין שנאלצנו להשתמש בו רק אחרי שהממשלה עשתה כל טעות אפשרית! אז מה יש להתגאות בו? הרי תפקיד הממשלה היה למנוע אותו והיא כשלה בכך. יתרה מכך, הסגר ננקט מול נתוני תחלואה. הנתונים בישראל אילצו אותנו לסגור כבר עכשיו. איזה הישג יש בכך שזה קרה פה לפני שזה קרה במדינות אחרות? על מה בדיוק הגאווה? שהיינו ראשונים לקרוס עד כדי סגר?
כשנתניהו עמד בסוף הגל הראשון ודיבר על כך שישראל ניצחה את הקורונה, היתה תחושה שהזחיחות הזאת תעלה לנו ביוקר, ואכן לדאבוננו זה בדיוק מה שקרה. במה צנועה זו אינה מתיימרת אמנם להיות טור דעה או השקפה, אך היא רק מבקשת להפנות בקשה, אפילו תחינה בפני כבוד ראש הממשלה, השרים, הפוליטיקאים והיושבים בצמתי קבלת ההחלטות ולהזכיר להם שעצם העובדה שאנו נאלצים להתייחס לקורונה בפלטפורמה המיועדת לנושאים פוליטיים, היא היא הכשל הגדול שלהם.
נחלה נא פניכם פוליטיקאים נכבדים: כשהתחלואה תרד בקרוב בע"ה, אל תשכחו שאין לכם שום קשר לזה. עשיתם כל טעות אפשרית שהביאה אותנו למצב הזה ולכן אין לכם שום סיבה לייחס לעצמכם את ההצלחה הזאת, היא לא טבעית, וגם אם יש לה הסבר – הוא בוודאי לא קשור להחלטות הבלתי הגיוניות שקיבלתם.
בבקשה אל תחזרו על הטעות מהגל הראשון, על הזחיחות המסוכנת שעלולה לגבות שוב מחיר כבד, קצת ענווה לא תזיק כאן. אנא תחשבו על זה, לטובתכם ולטובת כולנו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
