יום שני אחר הצהריים, רגע אחרי שהכנסת מתפזרת ורגע לפני שכחול לבן קורסת סופית, הפכה לשכתו בכנסת של שר הביטחון ועד לא מכבר ראש הממשלה החליפי בפוטנציה, לכוורת רוחשת. הדלת נפתחה ונסגרה ולמקום זרמו מי שעוד נשאר מצמרת המפלגה יחד עם נציגי הליכוד.
האירוע הזה סימל באופן מוחשי וכואב את סיפור חייה ומותה של המפלגה שרק לפני שנה הייתה המפלגה הגדולה, ועכשיו היא קורסת אל תוך עצמה באירוע מביך שאפיין את התנהלותה לאורך כל חודשי קיומה – התנהלות שגרמה לקריסתה.
ביום שני הצביעה הכנסת על חוק התקציב ההמשכי, שזה בעצם שם מכובס ויפה, כי הרבה יותר מביך ומסורבל לקרוא לחוק בשם "לא הצלחנו לאשר תקציב מדינה ולכן ננסה להסתדר עם תקציב שאישרנו לפני שלוש שנים". ועדת הכספים בראשותו של הרב גפני ישבה במשך כמה ימים וניסתה להתמודד עם הפארסה הממשלתית הזאת ולאשר איזשהו מתווה, שיאפשר התנהלות כלכלית של המדינה עד לאחר הבחירות בתקווה שתקום כאן איזושהי ממשלה.
הדיונים היו ארוכים ובאחרון שבהם השתתף גם שר האוצר בעצמו. נציגי המפלגות בוועדה הבינו את משמעות הרגע והציבו איש איש את דרישתו ואת דרישות מפלגתו ומשרדי ממשלתו אשר באמתחתו. ישראל כ"ץ התנהג אז כמו דודה עשירה וחילק ביד נדיבה סעיפים והטבות לכל דורש, העיקר שחוק התקציב ההמשכי יאושר, יובא למליאה ואפשר יהיה לפזר סוף-סוף את הכנסת שתנוח על משכבה בשלום.
ולכחול-לבן לא נשאר
רק אחרי שמכבשי דפוס הכנסת כבר הכינו את הצעת החוק הסופית שתונח על שולחנם של הח"כים במליאה, הבינו פתאום כמה אנשים בכחול לבן שאחרי החלוקה הנדיבה, להם בעצם לא נשאר. כלומר בהתחלה נשאר אבל לא היה להם את השכל לדרוש ולקבל. רק בשלב הזה נפל להם האסימון והם הבינו שהם לא ביקשו ולא קיבלו כלום למשרדי הממשלה שלהם במסגרת ההמשכי שכבר נסע לדרכו.
היועצים הוזעקו ללשכתו של גנץ וההוראה הראשונה הייתה ליו"ר ועדת הכנסת איתן גינזבורג שלא לכנס את הוועדה ולא לאשר לחוק פטור מחובת הנחה כדי שלא יוכל להגיע למליאה. הבאים בתור להיכנס ללשכה המתוחה בקומת הממשלה היו נציגי הליכוד ובהמשך שר האוצר עצמו.
לאיש לא היה רצון למנוע מכחול לבן ולו שקל אחד, זה כבר היה נחשב כהתעללות בגווייה ולכן בחיוך מובלע של מנצחים הסכימו בליכוד לאשר אי אלו סעיפים נוספים והבטחות, לשנות כמה מילים בחוק ולהוציא אותו לדרכו מחדש.
פארסה של פחות משעתיים, המחישה גם היא את סיפורה העצוב של כחול לבן. מפלגה שלא הוקמה ולא נוהלה על ידי פוליטיקאים אלא על ידי כוכבים שהובאו מהצבא ומעולם העסקים, כמעט אף אחד מהם לא טרח גם להכניס ללשכתו יועצים פרלמנטריים שכבר צברו ניסיון במסדרונות עמוסי התככים והנחשים, חוסר תבונה פוליטית מינימלית היה המאפיין העיקרי של המפלגה גם בעצם הקמתה וגם לאורך ימי פעילותה, המפלגה הוצאה כחדשה מהניילונים ולכן מהר מאוד גם מסיימת היום את דרכה בניילונים.
פלונטר
אבל זה לא הוגן לשבת עכשיו וללגלג על מפלגה שבין לילה הייתה ובין לילה קרסה. זה לא הוגן בגלל שכפי שזה נראה כעת, המערכת הפוליטית לא למדה כלום ולא הפיקה שום לקח מהאסון שהתרחש מול עיניה. העיוורון הזה הוא האסון של מפלגות השמאל מרכז ואף של מפלגות הימין שהצטרפו לגוש רל"ב (רק לא ביבי).
מפלגה קמה ומפלגה קורסת והליכוד כמנהגו נוהג. המערכת מתנהלת כמו מעגל אינסופי שאי אפשר לצאת ממנו, כמו מכונית שמתחילה להסתחרר סביב כיכר ולא יוצאת בשום יציאה. ועד שלא יקום מישהו ויטה את ההגה קצת הצידה, המכונית תמשיך בלופים מסחררים שאין להם סוף.
תמיד אומרים שאפשר לדעת איך נכנסים למערכת בחירות אבל אי אפשר לדעת איך יוצאים ממנה. זה נכון גם לגבי המערכת הזאת שבקושי יצאה לדרכה וכבר השתנתה המפה מקצה לקצה והאווירה נהייתה מותחת במיוחד. מערכת בחירות תמיד מביאה באמתחתה הפתעות והפעם הן מעניינות במיוחד. אבל אחרי שההפתעה שוקעת ונשארות רק העובדות, מתברר ששום דבר מהותי לא השתנה.
Yonatan Sindel/Flash90
מפלגת הליכוד נותרה כמעט בודדה במערכה. גם המפלגה הימנית שלצידה הפכה בקדנציה הזאת לאופוזיציה ועם יריית הפתיחה של הבחירות היא הפכה לאויבת. כשוועדת החוקה התקשתה השבוע לאשר את תקנות הסגר שאישרה הממשלה, מי שתקע את המקלות בגלגלים היה מתן כהנא מימינה שהתנגד לכל הצעת פשרה, גם להצעות שכחול לבן קיבלו בהכנעה.
במפלגות המרכז שמאל מתחולל מחול אימים. יותר מדי מועמדים חדשים וישנים עטים בהתלהבות על השלל שהותירה כחול לבן הקורסת. חולדאי וניסנקורן מציגים כרגע את האופציה הריאלית ביותר והם מתמודדים על אותו נתח אוכלוסיה מול יש עתיד, אחרי שסער החזיר הביתה את הימנים שבין מצביעי כחול לבן. ליברמן חזר בסקרים לגודלו הטבעי של חמישה מנדטים ורק הליכוד שומרת יחסית על כוחה כמפלגה גדולה גם אחרי המכה הקשה שקיבלה מימינה ומתקווה חדשה.
בניתוח מהיר של הסקרים הראשוניים שפורסמו השבוע עולה תמונת מצב די מייאשת. אמנם מוקדם מדי להסתמך על הסקרים הללו, ולו רק מעצם העובדה שהמפה הפוליטית עצמה עוד לא התארגנה על עצמה וזה יקרה רק אחרי סגירת הרשימות, אבל המגמה שנראית כרגע היא ברורה ואינה מבשרת שינוי.
לשלוט בזירה
הסקרים רואים את הליכוד, ימינה והמפלגות החרדיות כגוש אחד למרות שבפועל כאמור ימינה היא האויבת מספר 1 של הליכוד היום. בנט לא שוכח כל כך מהר איך בבחירות הקודמות הוא הוביל את מצעד חתימות הנאמנות לגוש של נתניהו, אבל יום אחרי הבחירות אותו נתניהו עצמו בעט בו ושיגר אותו לשממת האופוזיציה. בנט מכריז על עצמו כמועמד לראשות ממשלה ולא כי הוא חושב שהוא יגיע לבלפור אלא כי הוא רוצה להבהיר שהוא כבר לא מונח בכיס של ביבי.
אבל גם אם יקרה הנס והשניים יגיעו לפשרה כלשהי, עדיין הגוש הזה לא מגיע ל-61 וכאן צריך לחשוב על פתרון יצירתי. בהנחה שנתניהו רוצה להרכיב את הממשלה הוא יצטרך לעבוד קשה כדי לגרום לעוד מישהו להפר הבטחה ולשבת איתו, וזה יכול להיות סער, או שברי מפלגות קטנות כמו כחול לבן שיסכימו להשלים את הפאזל.
בשלב זה, כשנתניהו קורא את הסקרים, גם הוא חוזר לטקטיקה הישנה והטובה שהייתה מנת חלקו בשנים האחרונות והיא הניסיון לשלוט בזירה כולה ולסדר את השחקנים כרצונו על הלוח. עד היום זה עבד לו נהדר. ביבי ידע והצליח לחלק את המפה ל"אנחנו" ו"הם", כשהמשמעות היא שרק נתניהו זה הליכוד ורק הליכוד זה ימין ורק הימין זה הטובים. כלומר: כל מי שלא הליכוד, או מי שבליכוד ואינו ביבי הרי שבאותו רגע הוא שייך למגרש של הרעים. ומי רוצה להיות עם הרעים? וזה בעצם סוד שרידותו של נתניהו.
גם הפעם הוא כבר התחיל לפעול בכיוון הזה וכך כבר הפכו ליברמן, בנט, סער, אלקין ועוד כמה ימנים רדיקלים לשותפים מלאים של השמאל ואנחנו לא התגלגלנו מצחוק כי זה נראה לנו פתאום טבעי.
כעת נתניהו קורא את המפה והוא חושש שבפעם הראשונה, יתגבש נגדו גוש מוצק. הוא מפחד מתרחיש שבו סער, בנט, ליברמן ולפיד ינסו להקים ממשלה עם מי שיסכים לבוא איתם ועם מי שיוכלו, הפעם גוש הרל"ב נראה מוחשי יותר ואפשרי יותר. וזה כבר מניע אותו לפעולה.
לפרק ולא להרכיב
בשלב ראשון הוא מתחיל לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לפרק. את מפלגות השמאל הוא לא צריך לפרק כי הן עושות זאת בעצמן טוב ממנו, אבל את הגוש המסתמן של שברי המפלגות הוא חייב לסכל כבר עכשיו.
בנקודה הזאת נתניהו מתחיל לחבק בחזרה את בנט. זה עולה לו במאמצים, הוא סותם חזק את האף ולפעמים זה למעלה מכוחותיו. היריבות בין השניים היא חזקה, אישית ואמוציונלית אבל כשאין ברירה – אין ברירה. מיקי זוהר נשלח כבר לשטח לרכך את היריבות מול ימינה, הריכוך מתנהל בכמה מישורים דרך בנט עצמו, דרך שקד ודרך ח"כים נוספים.
קשה לדעת בדיוק איך זה עובד, אבל זה עובד, עובדה שבנט עצמו כבר נשמע פתאום מרוכך טיפה השבוע, הוא כבר לא תוקף את ביבי ואף העז להתייחס בביטול לתיקים הפליליים של נתניהו. אם המגמה תמשיך כך נתניהו רושם לעצמו ניצחון ראשון.
כעת נשארו סער ואלקין, ליברמן ולפיד. כאן המלאכה קצת יותר קלה משום שהללו לא יכולים להסכים על מועמד אחד וגם לא יכולים להקים ממשלה בלי להסתמך על מרצ והערבים. זה אמנם יכול לקרות אבל הסיכוי נמוך יותר.
Yonatan Sindel/Flash90
כעת מסתער נתניהו על הזירה הבאה והיא האוויר החם שהוא יודע לפזר. כמו שמפלגות השמאל לא משתנות כך נתניהו לא משתנה. הוא חוזר לאזור הנוחות שלו והוא העצמת היכולות שלו מול מתחריו. הפעם יש לו את נשק החיסונים וזה הולך לעבוד נהדר.
נקדים ונאמר שלנתניהו אכן מגיע קרדיט על חלקו בחיסונים, אף אחד לא לוקח את מה שמגיע לו ובצדק. אבל נתניהו מתכוון לסחוט את פרי ההדר הזה עד תום ולגרוף ממנו מנדטים. ומסתבר שזה יעבוד לו. קמפיין הליכוד עוד לא פורסם ומסקרן מאוד לראות איך הוא ייראה, אבל הכיוון שלו ברור כבר היום. הקמפיין יעסוק בחיסונים ובהישגים המדיניים של נתניהו, בהסכמי השלום שלו עם מדינות שלא הייתה לנו איתם מלחמה.
יחד עם זה הוא ימשיך להבליט את הנרדפות שלו, את התקשורת ומערכת המשפט שרק רוצים לראות אותו הולך והאוויר החם הזה פועל מצוין על הדנ"א של מצביעי הליכוד. בתקשורת רואים שוב ושוב בעלי עסקים ותושבי פריפריה, מותחים ביקורת קשה על נתניהו והתנהלותו בקורונה אבל בסוף אומרים: רק ביבי, כי מה כבר יש לנו במקומו? אין אלטרנטיבה… וה"אין אלטרנטיבה" הזה הוא תוצאה של קמפיין שנתניהו ניהל בדיוק לבטן הרכה שלהם, לרגש, לנקודת ההזדהות העמוקה עם הנרדף, עם המנהיג הגיבור שנרדף ע"י האליטות, התקשורת והשמאל. לשם נתניהו מכוון וככה הוא ימשיך כי זה עובד לו נהדר.
אם אכן זה יהיה התרחיש לפיו תמשיך להתנהל מערכת הבחירות, הרי שאנו שועטים בבטחה לעברן של בחירות חמישיות. לנתניהו אין גוש גם אם יצליח להשלים עם בנט ולגוש הנגדי אין יכולת להקים ממשלה, בגלל חילוקי הדעות והפחד מה יגיד נתניהו אם הם יקימו ממשלה בתמיכת הערבים מבחוץ. שוב נגיע לחוסר הכרעה ושוב נגיע לתיקו שמסתמן כבר עכשיו בסקרים הראשוניים.
נופלים לידי נתניהו
וכאן אנו חוזרים לנקודת ההתחלה. קריסתה של כחול לבן לא לימדה כלום את המערכת הפוליטית. אפשר לתפוס לפעמים את הראש בתסכול כשמבינים איך המערכת חוזרת על עצמה שוב ושוב, השינויים הם רק קוסמטיים, מפלגה קמה ומפלגה נופלת ונתניהו לעולם עומד.
קשה מאוד להבין איך אנשים חכמים שהגיעו מצמרת עולם העסקים ומצמרת הצבא לא מבינים את הכלל הפשוט שכל ילד מבין: מה שלא הצליח בפעם השלישית, לא יצליח ברביעית. אם הלכת על שביל ונתקלת בחומה, לך אחורה וחפש דרך אחרת, אל תטיח את הראש באותה חומה שוב ושוב. את זה כל אחד מבין, אז למה הפוליטיקה כן מטיחה את ראשה באותה חומה שוב ושוב?
הטקטיקה של נתניהו היא כל כך קבועה, כל כך עקבית וכל כך חוזרת על עצמה שלא צריך להיות פוליטיקאי מתוחכם כדי להבין את המהלכים שלו ואפילו כדי לצפות אותם. הפוליטיקה מלאה אנשים שעבדו אתו צמוד ומכירים את הראש שלו היטב והבולטים שבהם הם סער, אלקין וליברמן. ובכל זאת כולם חוזרים על אותן טעויות וצועדים בעיניים פקוחות לרווחה בשבילים שביבי סלל עבורם בדרך אל הכישלון. קשה להאמין שזה אמיתי וצריך לשפשף עיניים כדי להיווכח בכך.
כולם מבינים שזו ההתנהלות של נתניהו ולכולם ברור איך הוא מחלק את הזירה כרצונו. כולם רואים איך הליכוד נשארת המפלגה הגדולה למרות הכל ואיך המצביעים מקללים את נתניהו וממשיכים להצביע לו. כולם ראו איך מנהיגים שחרטו על דגלם את רוממות ניקיון הכפיים ושלטון החוק, קרסו ונעלמו, איך כל מי שמתח ביקורת על נתניהו נדחק על ידו לזרועות כת הרל"ב. כל מי שיצא נגד נתניהו קיבל חיבוק תקשורתי כל כך חם שעשה בעצם שירות נהדר לנתניהו, כי הוא יכול היה מיד להצביע ולהגיד: "הנה תראו איך התקשורת מחבקת אותו, ואתם יודעים למה? כי כל המטרה שלהם היא רק להפיל את שלטון הימין".
כל השחקנים בזירה עד היום, שיחקו לפי החליל של ביבי. הם קראו תיגר על נתניהו וקיבלו חיבוק תקשורתי שסימן אותם מיד בצד הלא נכון של המגרש. מי שקורא לשמור על ניקיון כפיים ועל שלטון החוק הוא בעצם שמאלני כי הוא רודף את ביבי. הוכח מדעית שמצביעי הליכוד לא נבהלים מראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום אלא ההיפך.
ובכל זאת אנו רואים שדווקא סער ואלקין הממולחים, המשופשפים ואלה שמכירים הכי טוב את נתניהו ומהלכיו, שוב חוזרים על אותן טעויות שמביאות את כולנו שוב לבחירות חמישיות. דווקא מהם היה מצופה שיבינו שכוחו של הליכוד לא ייפגע במאומה אם הם ימחזרו את אותן זמירות של מפגיני בלפור, על ניקיון כפיים ועל כך שנתניהו הופך את עצמו לפולחן אישיות שהליכוד סובב רק סביבו. מדוע השניים הללו לא מבינים שאלה בדיוק המסרים שדווקא מתדלקים את מצביעי הליכוד וגורמים להם לרוץ לזרועותיו?
חיסון מנצח, בקלפי
תפקידו של יועץ תקשורת טוב, הוא לסדר לבוס שלו הרבה ראיונות בתקשורת והרבה יחסי ציבור. אבל בנקודה הזאת, היה מצופה מסער ואלקין שייקחו לרגע את יועץ התקשורת שלהם הצידה ויסבירו לו בשקט שהוא חייב להחליף הארד-דיסק. יועץ תקשורת טוב ידאג שהתקשורת דווקא תתקוף את גדעון סער ואת אלקין. אם הוא מוכשר עוד יותר אז הוא גם יארגן להם איזו חקירה בפרקליטות על איזשהו סיקור חיובי באתר חדשות זניח.
זו הדרך היחידה להפוך את סער ואלקין לאלטרנטיבה של נתניהו. רק ככה הם יוכלו לצאת לציבור ולומר: תראו, התקשורת רודפת אותנו כי אנחנו ימין, הפרקליטות מנסה לתפור לנו פייק תיקים רק בגלל שאנחנו אוהבי העם והארץ. רק ככה הם יצליחו להשתחרר מהטענה "אתם סתם רוצים להפיל את ביבי". רק ככה הם יצליחו אולי לדבר לרגש של מצביעי הליכוד ולא לשכל שלהם. טקטיקה מינימלית של להכות את היריב במקום הכי חזק שלו, לקחת ממנו את הנשק שלו, לפגוע במטרה הכי רגישה של האויב. אבל כל זה לא קורה.
אם המגמה תימשך כרגע כפי שהיא נמשכת, נתניהו יעשה קמפיין רעשני וחזק, כל אזרח ירגיש שהחיסון זורם לו בווריד וגורם לו להרים מאחורי הפרגוד את פתק מחל. נתניהו דיבר השבוע בוועדת החוקה של הליכוד, על כך שהוא מתכוון להגיע ל-40 מנדטים והוא לא מדבר סתם. קמפיין טוב של חיסונים והסכמי שלום, יחד עם מפלגות שמאל שלא מצליחות להתארגן על עצמן, יכולות בהחלט להעלות את הליכוד בחזרה למספר יותר קרוב לארבעים מאשר לשלושים.
במצב כזה יהיה לו הרבה יותר קל להגדיל את הגוש ובכך למנוע מהצד השני להקים ממשלה. אחרי זה הוא ינסה לבנות ממשלה משלו ומן הסתם ללא הצלחה. לכן, מתנגדיו חייבים לשנן לעצמם שני כללים עיקריים: הכלל הראשון הוא שנתניהו מנסה לפורר את הגוש שעלול לקום נגדו כדי לבנות משבריו את הגוש שלו, ולכן הם חייבים לוותר על אגו ועל כמה הבטחות ולא לאפשר לו לפרק להם את הגוש הזה בשום אופן.
הכלל השני שנכון יותר למפלגות הימין כמו ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, הוא שהם חייבים לשנות מסרים, חייבים להחליף שפה וחייבים להפסיק לפנות לשכל של מצביעי הימין. מי שמושפע מהיגיון כבר עבר צד מזמן יחד עם ליברמן וגנץ. החלק הקשה שנותר הם אלה שחיים את ביבי מהבטן, מהרגש ולשם צריך לפנות. רק לשם. בלי ששני הכללים הללו יתקיימו, בקיץ הקרוב נצעד כולנו שוב בסך אל הקלפי.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
