נשמות / חיים אלטמן
נְשָׁמוֹת רַבּוֹת
שֶׁל יְהוּדִים
שֶׁהוּבְלוּ בָּרַכָּבוֹת
רוֹעֲדִים.
נְשָׁמוֹת טוֹבוֹת
גַּם רַבָּנִים –
עָלוּ בְּלֶהָבוֹת
אֶל עֲנָנִים.
עֻנּוּ שָׁנִים
בְּצָמָא וּבְרָעָב,
הָיוּ לִצְנִנִים
תִּינוֹק אֵם וְאָב.
נְשָׁמוֹת יְהוּדִים
הָלְכוּ וְאֵינָם
מִילְיוֹן יְלָדִים
טֶרֶם זְמַנָּם!
לֹא נוֹתָר קֶבֶר
לְהָנִיחַ אֲבָנִים,
רַק כְּאֵב וָשֶׁבֶר
לְאֹרֶךְ שָׁנִים.
נְשָׁמוֹת מִילְיוֹנִים
נִזְכֹּר וְנַזְכִּיר,
הַיּוֹם אָנוּ מִתְעַנִּים
אַף אִם לֹא נַכִּיר.
יוֹם הַקַּדִּישׁ
נִקְבַּע לְדוֹרוֹת,
וְאוֹתוֹ נַקְדִּישׁ
לַנְּשָׁמוֹת הַצְּרוּרוֹת..!